גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)בדיוק לפני שנה כתבתי כאן טור באותה כותרת. כשכתבתי, לא ידעתי מה מצפה לי. רק התפללתי שאזכה לכתוב גם את הטור של השנה הבאה.
אני זוכר את הרגע שבו הובילו אותי מהמיון למחלקה בכיסא גלגלים. שעה קודם לכן, התבשרתי שבגופי מקנן גידול סרטני. דלתות המעלית נסגרו, ובמראה שמולי ראיתי את דמותי. ואז, לרגע, ראיתי גם את אבא שלי. פניי נשקפו מהמראה, אבל מול העיניים עמדה דמותו כפי שנחרתה בי, אותו זקן עבות, בת השחוק שהייתה נטועה בזווית הפה, והיד הזאת שכאילו מגרשת זבוב נעלם.
זה אותו אבא שעליו כתבתי בטור בשנה שעברה. האיש ששרד את השואה, שחייו נמדדו במנות לחם, ובכל זאת שמר על אמונה, על הומור ודבקות בחיים, וזאת הייתה הדרך שבה בחר לחיות.
באותו רגע במעלית, הרגשתי שאני לא נכנס למחלקה לבד. אבא נכנס איתי. לא ידעתי אם אצליח להחלים, אבל ידעתי דבר אחד: אני אלחם במחלה באותה רוח שבה הוא נלחם על חייו. עם אמונה, עם הומור ועם חיוך. זו הייתה ההחלטה שלקחתי איתי מהמעלית אל המחלקה.
בחודשים שלאחר מכן היו טיפולים, בדיקות, המתנות ארוכות ורגעים של חוסר ודאות. היו גם הרבה תפילות. שלי, של בני המשפחה, של חברים ושל אנשים שלא הכרתי ובכל זאת נשאו את שמי בתפילתם. אינני יודע אם היו 515 תפילות כמניין "ואתחנן", אבל הן ליוו אותי לאורך כל הדרך. בכל פעם שהפחד התגנב, חזרתי אל אותה מראה במעלית. הוא הזכיר לי שאפשר לעבור גם את הימים הקשים ביותר בלי לאבד את האמונה ובלי לוותר על בת השחוק.
בחסדי שמיים זכיתי להחלים. הרופאים, בני המשפחה, החברים והמתפללים היו שליחים נאמנים בדרך הזאת, ועל כולם אני מודה.
בכל פעם שאני נזכר באותה מראה במעלית, אני מבין שאבא כבר לא היה שם כדי לאחוז בידי, אבל כל מה שהנחיל לי היה שם: האמונה, ההומור, בת השחוק והדבקות בחיים. הם ליוו אותי לאורך כל הדרך.
לפני שנה חתמתי את הטור במילים "רק בריאות וחיים". היום אני זוכה לכתוב אותן מחדש, מתוך הודיה גדולה. "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱ־לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם".
