ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת ואתחנן היא אולי הפרשה האישית ביותר בתורה. משה רבנו, המנהיג הגדול שהוציא את ישראל ממצרים, האיש שעמד מול פרעה, שקרע ים ושעלה להר סיני – מתגלה כאן כאדם המבקש בקשה פשוטה וכואבת: להיכנס לארץ ישראל.
חז"ל אומרים שמשה התפלל 515 תפילות – כמניין "ואתחנן". שוב ושוב ביקש. שוב ושוב קיווה. אך לבסוף באה התשובה: "רב לך, אל תוסף דבר אליי עוד בדבר הזה". יש לשאול: אם בקשתו לא התקבלה – מה משמעות התפילה? מה ערכה של תחינה שלא נענתה?
דווקא כאן טמון אולי סודה הגדול של התפילה היהודית. תפילה איננה רק אמצעי להשגת מבוקש. היא פעולה של עמידה פנימית מול החיים. היא ניסיון של האדם להעניק צורה לכמיהה שלו, קול לגעגועיו, מילים לחסרונו.
משה בפרשת ואתחנן עושה בדיוק זאת. הוא אינו מסתיר את רצונו. לאחר 40 שנות הנהגה הוא אינו מתבייש להתחנן. דווקא גדולתו מתגלה ביכולתו לעמוד לפני א-לוהים ללא מסכות. אולי משום כך התפילה ביהדות נקראת גם "עבודה שבלב". לא עבודה של כוח, אלא של כנות.
י"ד ברקוביץ תיאר את חוויית התפילה בילדותו במילים מרגשות: "הלימוד הראש והראשון, שניתן לי בחדר הזה, לימוד הקריאה בסידור התפילות, פתח לפניי שער אל עולם מלא, הוא עולם התפילה, שהמית הלב ותרועת הנפש מתלכדות בו להבעה נעלה אחת" ("פרקי ילדות", עמ' 216).
כמה יפה הביטוי הזה – "שער אל עולם מלא". התפילה איננה רק טקסט. היא עולם רגשי, מוזיקלי, רוחני וקהילתי. צלילי בית הכנסת, ניגוני השבת, קולות הציבור – כל אלה יוצרים מרחב שבו האדם חש שאיננו לבד.
פרשת ואתחנן עוסקת בדיוק בכך: בקשר שבין דיבור לזיכרון. בפרשה מופיעה גם קריאת שמע -"שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד" – אולי המשפט המכונן ביותר בזהות היהודית. מילים שנאמרות כבר אלפי שנים, מדור לדור, בשעות של שמחה ושל כאב, של חיים ושל מוות.
אברהם יהושע השל כתב על הסידור דברים מופלאים: "ישנו ספר אחד שכולם מדברים עליו, אך מעט אנשים באמת קראו אותו… זהו הסידור" ("התפילה – תשוקת האדם לא-לוהים", עמ' 147).
כמה מדויק הדבר. הסידור נמצא כמעט בכל בית יהודי, אך לעיתים דווקא מפני שהוא כה מוכר – חדלים לראות את עומקו. השל מזכיר כי בכל מילה טמון "אור", אלא שאנו נעשים עיוורים אליו מתוך הרגל.
התפילה היהודית מלאה בפרדוקס הזה: האדם הקטן פונה אל האינסוף. בשר ודם מעז לדבר עם הבורא. לא במקרה משתמשת התורה כאן בלשון "ואתחנן" – לא דרישה, לא זכות, אלא חסד. המתפלל יודע שאין הוא שולט בעולם, ובכל זאת הוא בוחר לדבר.
בעולם המודרני, שבו הכל מהיר, יעיל ומיידי, התפילה לעיתים נראית מיושנת. אנשים רגילים לקבל תשובות בלחיצת כפתור, ואילו תפילה דורשת המתנה, שתיקה, חזרתיות וסבלנות. אך דווקא משום כך, היא כה חיונית. היא מחזירה לאדם את היכולת להתבונן פנימה.
משה בפרשת ואתחנן מלמד אותנו שגם כאשר התפילה אינה משנה את הגזֵרה – היא משנה את המתפלל. משה אינו נכנס לארץ, אך הוא יוצא מן הפרשה כאדם שהצליח לבטא את כאבו עד תום. הוא לא נשאר אילם מול גורלו. ואולי זהו אחד ההבדלים הגדולים בין ייאוש לבין תפילה. הייאוש שותק. התפילה מדברת.
יש בתפילה גם ממד עמוק של תקווה. איל מגד מביא סיפור מרגש על סב-סבו: "הצדיק מצ'כנוב נהג להביא עימו לבית הכנסת בכל תשעה באב קינה חדשה… ולא לקחה לביתו. הוא היה אומר: 'אין משהין קינה בבית לשנה הבאה, שהרי מאמינים אנו כי עד לשנה הבאה אם ירצה השם יבוא המשיח'" ("ארץ אשה", עמ' 327).
זוהי אמונה מופלאה בכוחה של תקווה. גם בשיא החורבן – לא להפוך את הכאב לרכוש קבוע. לא לאגור קינות. להשאיר מקום לגאולה.
ייתכן שזהו סוד עמידותה של התפילה היהודית לאורך הדורות. יהודים התפללו בגירוש ספרד, במחנות העקורים, במחתרות, בבתי כנסת מפוארים ובצריפים דלים. לפעמים מתוך שמחה, לפעמים מתוך חורבן. אך תמיד מתוך אמונה שלמילים יש כוח להחזיק את הנפש גם כאשר העולם מתערער.
פרשת ואתחנן מזכירה לנו שהתפילה איננה רק בקשה לקבל משהו מא-לוהים. היא הדרך שבה האדם לומד להקשיב לעצמו, לזכור מי הוא, ולמצוא בתוך השבר שפה של תקווה.
אולי משום כך משה פותח דווקא במילה "ואתחנן". כי לפני הכל – האדם הוא יצור מתפלל. יצור המבקש משמעות, קרבה, חסד ונחמה. וגם כאשר התשובה איננה כפי שקיווה – עצם הפנייה כבר משנה את ליבו.
