אבידן יאיר (דירקטור ופעיל חברתי, לשעבר המפקח על הבנקים)פרשת ואתחנן נפתחת ברגע אנושי במיוחד, רגע בו משה רבנו, המנהיג שהוציא את בני ישראל ממצרים, הנהיג אותם במדבר במשך 40 שנה ונשא על כתפיו משברים, מרידות ואכזבות, מתחנן להיכנס לארץ ישראל. בקשתו נדחית. אך דווקא ברגע האישי והכואב הזה, משה אינו עוסק בעצמו. הוא אינו מבקש להנציח את הישגיו ואינו מתמקד בעבר. מבטו מופנה אל העתיד ואל השאלה מה יחזיק את העם גם לאחר לכתו.
משה אינו מדבר על גבולות, על צבא או על עוצמה חומרית. במקום זאת, הוא שב ומזכיר את יסודות הברית שעליהם אמורה לקום החברה החדשה. אחד הפסוקים המרכזיים בפרשה הוא "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ… וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ". במבט ראשון, זהו ציווי דתי. אולם במבט רחב יותר, משה מזהיר מפני סכנה אחרת – אובדן הזיכרון המשותף. הוא מבין כי עם אינו מתקיים לאורך זמן רק בזכות טריטוריה, ריבונות או כוח צבאי. כדי לשרוד, הוא זקוק לסיפור משותף, לערבות הדדית ולהכרה בכך שגורלם של בני האדם כרוך זה בזה.
משום כך, מיד לאחר מכן, נשמעת הקריאה המכוננת והמוכרת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל". עוד לפני שמדובר בהצהרה תיאולוגית, מדובר בפנייה אל הציבור כולו. המסר שלו ברור לפיו ריבונות אינה רק שליטה בארץ; ריבונות היא היכולת של אנשים בעלי תפיסות שונות ואינטרסים שונים, לראות את עצמם כחלק מקהילה אחת.
הפטרת "שבת נחמו" פותחת במילים המפורסמות "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי, יֹאמַר אֱ-לֹהֵיכֶם". גם כאן, המילה החשובה ביותר היא המילה "עמי". ישעיהו אינו פונה אל יחידים, אלא אל ציבור שלם שכבר חווה חורבן, גלות והתפרקות. בית המקדש חרב, החומות נפלו והמסגרת המדינית התמוטטה. ובכל זאת, הנחמה מתחילה בהכרה שעדיין קיים עם. החורבן לא הצליח למחוק את תחושת השייכות, את הזיכרון המשותף ואת האפשרות לבנות מחדש.
יש כאן קשר עמוק בין הפרשה להפטרה. משה עסוק בשאלה כיצד מונעים את החורבן; ישעיהו עסוק בשאלה כיצד קמים ממנו. שניהם מבינים שחברה אינה מתפרקת ביום שבו נופלות החומות. החורבן מתחיל הרבה קודם לכן, כאשר הברית הפנימית נשחקת, כאשר קבוצות שונות מפסיקות לראות את עצמן כחלק מאותו סיפור.
משה מלמד אותנו כי חורבן מתחיל כאשר העם שוכח שהוא עם, וישעיהו מזכיר שהנחמה מתחילה ברגע שבו אנו שבים לראות זה בזה בני ברית. השאלה הגדולה איננה אם נדע לנצח את אויבינו. השאלה היא אם נדע, גם ביום שאחרי, לשמר את הזכות הגדולה ביותר של חברה חופשית להמשיך לראות זה בזה חלק מאותו "עמי".
