מלחמת ששת הימים

שישה ימים מפרידים בין ט' באב לט"ו באב. שישה ימים מפרידים בין שיא השנאה לשיא האהבה. שישה ימים מפרידים בין חורבן לבניין. שישה ימים מפרידים בין פילוג לאחדות. שישה ימים מפרידים בין מלחמה לשלום. התיקון של ט' באב בא לידי ביטוי בט"ו באב בשני ממדים: פרטי וציבורי.

במישור הפרטי: בט"ו באב הקפידו על דבר משמעותי וערכי – לא לבייש את הזולת. לשון המשנה במסכת תענית: "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ".

במילים שלנו, ביום הזה גילו הנשים רגישות חברתית גדולה ומכילה. היו כאלו שיכלו להרשות לעצמן בגדים מפוארים ומותגים יוקרתיים, אך הן הסתפקו בכלי לבן פשוטים ושאולים מסיבה אחת: "שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ". עוצמה אדירה של רגישות חברתית.

התיקון השני לט' באב הוא בממד הציבורי – יום של אחדות שבו הותרו שבטים לבוא זה בזה: "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים… אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: יוֹם שֶׁהוּתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה".

הרבה צרות הביאה איתה הגלות. כאילו לא די היה לנו בכך שגלינו מארצנו, כאילו לא די היה לנו בכך שהושפלנו וגורשנו, וכאילו לא היה די לנו בכל הצרות ועוגמות הנפש שהמיטה עלינו הגלות, הרי שבנוסף לכל אלו גרמה הגלות לשברים ובקעים בתוך כלל ישראל – בין שבטים, בין עדות, בין דעות, בין גוונים ועוד דברים מפרידים.

מעל לחוקי הטבע שרדנו, ומעל לחוקי הטבע, שבנו הביתה. שבנו לציון ברינה, אך פצועים וחבולים משוט הגלות שהיכה בנו ללא רחם. שבנו לציון מצפון ומים, מארבע קצוות תבל כששפתותינו ממלמלות 'לשנה הבאה בירושלים', אך כל שבט מלמל זאת בשפה אחרת, במנגינה אחרת, בקצב אחר, עם מאכלים אחרים, מנהגים שונים, ועם צבע עור ומנטליות שונים.

מציאות החיים על פי שבטים הייתה הכרחית לצורך הישרדות במשך אלפי שנות גלות, ולצורך גיבושו ועיצובו של העם בתחילת דרכו. עברנו כברת דרך ארוכה מאז, וחלק מהותי ומשמעותי מתהליך שיבת ציון חייב לכלול גם את העניין החברתי, הקהילתי והרוחני הזה של חיבור השבטים מחדש.

'מלחמת ששת הימים' המאתגרת שלנו בין ט' באב לט"ו באב היא ליצור בחכמה ובאחריות בניין פרטי ולאומי רגיש שבו מקפידים שלא לבייש, ובו יש מקום לכל השבטים להתאחד ולבוא זה בזה.