שגב יובל (סמנכ"ל הגנת סייבר Aidoc)דמיינו את עצמכם יושבים בחדר מרווח באוניברסיטה. על השולחן מונח דף, ובו 20 תרגילי חשבון פשוטים לכאורה. בכל תרגיל יש טבלה מלאה במספרים, והמשימה שלכם היא למצוא בתוכה שני מספרים שסכומם הוא בדיוק 10.
הזמן קצר, השעון מתקתק, ואתם מנסים לפתור כמה שיותר. בסיום הזמן, קורה דבר מפתיע: הבוחן מודיע שאין צורך להגיש את הדפים. הוא מבקש מכם לגשת למגרסה שבקצה החדר, לגרוס את הדף שלכם, ורק לדווח לו בעל-פה כמה תרגילי הצלחתם לפתור. על כל תשובה נכונה שתדווחו – תקבלו כסף מזומן ביד. כמה תרגילים תגידו שפתרתם?
אזור הדמדומים של המוסר
רובנו אוהבים להאמין שאנחנו אנשים ישרים לחלוטין. אנחנו לא גנבים, לא שקרנים ולא רמאים. אבל המציאות האנושית מורכבת יותר. מה קורה אם פתרנו ארבעה תרגילים והחלטנו לדווח על חמישה? רק אחד יותר. ממילא כמעט הגענו לפתרון שלו, השאלות היו קצת מעורפלות, ובכלל – התשלום שמציעים לנו די נמוך. פתאום, המספר חמש לא מרגיש כמו שקר מוחלט. הוא מרגיש כמו "עיגול פינות" קל ותמים.
במחקר מפורסם שערכו פרופ' דן אריאלי, נינה מזר ואון אמיר, הם העמידו מאות משתתפים בדיוק בניסוי הזה. אך לפני שהחלה משימת החשבון, הם חילקו את המשתתפים לשתי קבוצות:
קבוצה א' התבקשה לנסות להיזכר בעשרה ספרים שקראו בתקופת התיכון. קבוצה ב' התבקשה לנסות להיזכר בעשרת הדיברות. רוב המשתתפים בקבוצה השנייה לא באמת זכרו את כל עשרת הדיברות בעל פה. הם התבלבלו, החסירו דיברות, או כתבו רעיונות כלליים בלבד. המטרה של החוקרים לא הייתה לבחון את רמת הבקיאות שלהם, אלא לבדוק משהו עמוק בהרבה: כיצד אזכור של קוד מוסרי משפיע על ההתנהגות שלנו בזמן אמת?
הממצא המפתיע
התוצאות היו מרתקות: בקבוצה שנזכרה בספרים, המשתתפים ניצלו את ההזדמנות ודיווחו בממוצע על יותר תרגילים ממה שפתרו בפועל. הם לא הפכו ברגע אחד לרמאים גדולים שמשקרים לגבי כל הדף; הם פשוט רימו "בקטנה" כדי להרוויח עוד כמה שקלים ועדיין להרגיש בסדר עם עצמם.
בקבוצה שהתבקשה להיזכר בעשרת הדיברות – הרמאות נעלמה כמעט לחלוטין. המשתתפים לא נמנעו מרמאות בגלל פחד להיתפס (הרי הדף נגרס!), ואפילו לא בגלל שהם זכרו את הדיברות בצורה מושלמת. הסיבה הייתה פשוטה בהרבה: כמה דקות קודם לכן, הם פשוט הזכירו לעצמם מי הם רוצים להיות.
המחקר הזה נוגע בנקודה אנושית עמוקה: רובנו לא רוצים להיות רמאים, אך גם לא רוצים לוותר על הרווח. לכן, אנחנו יוצרים לעצמנו "שטח אפור" שבו אנו מעגלים פינות ומספרים לעצמנו סיפור נוח, כדי שנוכל להמשיך להביט במראה ולראות שם אדם הגון. כדי לשמור על יושרה, אנחנו לא צריכים שוטר שיעמוד מעלינו – אנחנו צריכים תזכורת.
מדוע משה רבנו חוזר על עשרת הדיברות?
בפרשת השבוע שלנו, משה רבנו נושא את נאום הפרידה שלו מעם ישראל לפני כניסתם לארץ. בתוך הנאום הזה, הוא בוחר לחזור שוב, כמעט מילה במילה, על עשרת הדיברות שכבר ניתנו בקולות וברקים בפרשת יתרו. ונשאלת השאלה: מדוע לחזור על כך? הרי עם ישראל כבר שמע את הדיברות במעמד הר סיני! האם הם שכחו אותם?
התשובה, כפי שמלמד אותנו גם המחקר המדעי, היא שלדעת את המוסר זה לא מספיק. צריך להנכיח אותו בתודעה בזמן אמת. החיים מזמנים לנו אינספור רגעים של "גרסאות ושכח" – רגעים קטנים ביומיום, בעסקים, בזוגיות, וביחסים שבין אדם לחברו, שבהם איש אינו רואה אותנו. ברגעים הללו קל מאוד לעגל פינות, להחליק מילים, או לוותר לעצמנו "רק בקטנה".
משה רבנו הבין שהסכנה הגדולה של עם שעומד להיכנס לארץ, לבנות בתים ולנהל חיי שגרה וכלכלה, היא לא שהם יהפכו חלילה לרשעים גמורים. הסכנה היא "השחיקה הזוחלת". השכחה האיטית של העקרונות שמעמידים אותנו כבני אדם וכיהודים.
קריאת עשרת הדיברות מחדש בפרשת ואתחנן היא לא שיעור היסטוריה. היא התזכורת השנתית שמכיילת מחדש את המצפן המוסרי של כולנו. היא מזמינה אותנו לעצור את מרוץ החיים, להביט פנימה, ולהזכיר לעצמנו מי אנחנו באמת רוצים להיות – גם כשאף אחד לא מסתכל.
