על מחנאות ופלגנות פנים ישראלית

בפרשת השבוע מזכיר משה לבני ישראל "בנים אתם לה' אלוקיכם" ואם לא בנים אז "עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה". עם ישראל הוא בבחינת 'עם סגולה', הנושא שליחות אוניברסלית, אומה שלמה שתפקידה "לתקן עולם במלכות שדי".
כעם סגולה מצווים בני ישראל באיסור "לא תתגודדו". בחז"ל האיסור מקפל שני עניינים שעל פניו נתפסים כמנוגדים. הראשון אוסר על אדם שאיבד את קרובו לפגוע או לפצוע את עצמו, "לא תעשו חבורה על מת, וגדידה ושריטה אחת היא". העניין השני שנלמד מהציווי "לא תתגודדו" הוא – לא תהיו עשויים אגודות אגודות אלא היו כולכם אגודה אחת". בפשטות האיסור הזה בא להגן על האחווה והאחדות החברתית.
ההסבר הראשון של המדרש מתיישב עם המשך הפסוק שעוסק אף הוא באותו עקרון ומצווה "ולא תשימו קורחה בין עינכם למת". אך מה הקשר בין הפירוש השני שעניינו בשמירה על אחדות חברתית להמשך הפסוק שעניינו "לא תשימו קרחה"? ומה פשר הסמיכות שבין המוות לבין אחדות.
ייתכן שהמסר העולה מדואליות פרשנית המוצעת במדרש לציווי "לא תתגודדו" מבקש להזכיר כלל ביולוגי פשוט, לפיו משמעותו של איבר קיימת רק כשהוא חלק מגוף שלם. אין כל משמעות לאיבר ללא הגוף. יד ללא גוף או ראש ללא גוף הם חסרי משמעות. אולם אוסף האיברים יחד גוף אחד הופך את הגוף לחי.
היעדר אחדות עלול לפרק את השלימות שבעם ישראל ולעקר מתוכן את האידיאל של 'עם סגולה'. הראי"ה קוק כותב: "הקיבוץ והחיבור משלים את החסר, אבל דוקא בתנאי שהשלום הפנימי יופיע שם, שאז הקיבוץ עושה את ההשלמה…כל הסיעות והדעות המפוזרות, הכובשות מקומות ומערכות מיוחדות, פגמיהן הנם פגמים לפי הערך של חוסר האיגוד והקיבוץ. כל מה שהדיעות המשוטטות באומה בכל צדדיה, כולן יחד יתכנסו, יתאספו ויתבררו, יתאחדו זו לזו, אז הרע והכיעור שיש בחלקים מהם נאפס, והאור והחיים הפנימיים וצורת הקודש הולכת ומאירה". גם בהגותו של הרב סולבייצ'יק הקהילה היהודית היא ישות מטפיסית חיה. "הקהילה היהודית אינה גיבוב של פרטים. היא ישות עצמאית שניחונה בחיים משלה".
לכן, גדולתו של אדם נמדדת ביכולת שלו להיות מחובר לכלל, כפי שקובע הראי"ה קוק "שגדולי הנשמה אינם יכולים להיות נפרדים מן הכללות היותר מקיפה. כל חפצם ושאיפתם היא תמיד טובת הכלל כולו, הכלל במלוא רוחבו, גבהו ועומקו". במילים פשוטות אנשים גדולים עסוקים במאחד ולא במפלג.

ראה תש"פ