איזקסון מירון ח. (סופר ומשורר)אין זה מקרי שעילת הסבירות היא זאת שהכנסת בִטלה, ומאוחר יותר מהלך זה בוטל על ידי בית המשפט העליון בשבתוֹ כבג"צ. אין להפריד בין "מצב רוח לאומי" לבין דיונים משפטיים ופוליטיים. עובדה היא שבמידה רבה המאבק הפנימי בשנים האחרונות הוא על מידת הסבירות בחיינו הציבוריים, ולא מעט גם בחיינו האישיים.
מצד אחד כל אחד ומה שהוא סובר, חושב ומאמין, מצד שני החתירה למעין הבנה רחבה וכוללת על גבולות הסבירות. השיח הציבורי מבטא זאת היטב, כאשר נוהגים לומר פעמים רבות "לא יעלה על הדעת", או "לא נשמע כדבר הזה". משמעות ביטויים אלה למעשה היא תחושה, או לפחות טענה של הדובר, שמה שנעשה או מה שהועלה כרעיון על ידי אחרים הוא בלתי סביר בעליל וכלל אי אפשר להתייחס אליו כרציני או לגיטימי.
ככל שהמחלוקת בחברה מסוימת חריפה יותר, כך התחושה של חוסר ההיגיון וההצדקה כלפי טענות של אחרים תהא חריפה יותר ואותם "אחרים" מוגדרים בכינויים לכאורה ברורים וחדים: קיצוני, שמאלני, לאומני, חסר דעת, דמגוג, מסוכן, הזוי וכו'. לעיתים כינויים אלה מושמעים בכנות, אולם לא פעם הם באים כדי למוטט כל אפשרות לדיון מהותי וענייני בנושא המדובר. מי שלמשל "שמאלני" אין להתייחס להצעותיו שהרי הֵן נוגדות לכאורה את יסודותינו הלאומיים והביטחוניים. מי שהוא "לאומני", אין כל מקום להתמודד עִם עמדתו שהרי היא (לכאורה) חסרת רגישות דמוקרטית או סובלנות.
המגמה הראויה בעיני לשאוף לסבירות, אינה עוסקת רק בתוכנם של הדברים, אלא יש בה גם גישת יסוד מסוימת הדורשת לחשוב ולבדוק ולסבור את הדברים בפתיחות ומתוך נקודת מוצא מכבדת. כוונתי לכך שעלינו לשאוף לראות את האנשים שמסביבנו כסבירים, גם אִם הם לא "שייכים" לקבוצת דעות הקרובה לנו. אולם תנאי יסודי לכך הוא שותפות בגישה זאת מצד הרבים, וכן כללי יסוד מקובלים כגון: להישמר מהתנהגות של ניכור וזלזול, לכבד את רגשות האחרים, לכבד את היסוד היהודי – דמוקרטי של ישראל ולהיות מסוגלים להבין את המצוקות של כל בני שיחנו.
העובדה שעילת הסבירות, כעילה שבשמה אפשר לבטל פעולה או החלטה מנהלית, היתה מועמדת לביטול כולל וגורף מצביעה על מצב נפשי ותודעתי הפוך. מבחינה סמלית היתה כאן מעין הכרזה של היתרון של המבוכה, הבלבול והמאבק הכוחני על פני הזהירות וההידברות. ובכלל, האופן שבוֹ מטפלים בדברים מצביע במידה רבה גם על הנכונות או חוסר הנכונות להתייחס ברצינות לתוכן עצמו. אני סובר למשל שכאשר בפרשת "מסעי" מפורטים מקומות החניה והמסע, אין פלא ששמות שונים מבטאים גם מצב נפשי. "ויחנו בחרדה", מבטא למשל לענ"ד מצב נפשי של חלק מהעם. "ויחנו בקהלתה", יש בו גם היבט של יצירת קהל. "ויחנו בעיי העברים", מבטא את המאבק בין חרדת החורבן לבֵין הסגולה העברית.
מצב תודעתי של עם משפיע ביותר על התייחסותו לסוגיות החיים היסודיות. המאבק החריף והנחרץ סביב עילת הסבירות המשפטית ביטא אפוא אובדן מסוים של מעלת הסבירות בחיינו. כאשר אנשים נוהגים בסבירות בסיסית, הרבה מחלוקות וריבים נמנעים. כאשר הסבירות אינה מקובלת, נקרע קרע גדול שדרכו נכנסים רעיונות פלגניים ואפילו מסוכנים. הוויכוח המשפטי היה אך ביטוי לתהליך עמוק הרבה יותר, והמודעות לכך יכולה להועיל לנו בהמשך דרכנו המשותפת והחיונית.
ואִם הזכרנו את פירוט המסעות של פרשת "מסעי", ראוי להדגיש היבט ערכי ונפשי נוסף. הנסיעה והחניה זוכות למעמד שווה בפירוט המסעות של עם ישראל במדבר. רק השילוב שבין "ויסעו" לבין "ויחנו" מתגבש למסע שלם. נדמה שהחניה אינה רק הימנעות מתנועה, או הפסקתה. החניה אמורה לאפשר תנועה נפשית ותודעתית תוך השארות המחנה באותו מקום גאוגרפי. גם בחיינו הלאומיים וגם בחיינו האישיים אנחנו מחמיצים פעמים רבות את "המסע" המתאים לזמן החניה. אנו פועלים באנרגיה מרשימה בעת התנועה ואנו נוטים "לנמנם" בעת החניה. דווקא עִתות החניה אמורות לחזק בנו את מימד הסבירות שבחיינו.
