קדושת המילים: בין המציאות לעולם המדומיין

אנו חיים בתקופה שבה נדמה כי קדושת המילים הולכת ונשחקת. המילים גדולות, אך לא תמיד עומדות במבחן המציאות. די להביט סביבנו. אנו שומעים שוב ושוב הצהרות אהבה מוחלטות "אני מת עלייך", "המוות יפריד בינינו" – ביטויים עזים המבקשים לתאר אהבה שאין לה גבול.

אך המציאות מלמדת עד כמה הפער בין עוצמת המילים לבין חיי היומיום עלול להיות גדול. כמה זוגות שהבטיחו אהבת נצח נפרדו בתוך זמן קצר, וכמה מעשי אלימות מתרחשים דווקא במערכות יחסים שנעטפו במילים של אהבה. הבעיה איננה במילים עצמן, אלא ברגע שבו הן חדלות להיות מחויבות למציאות.

כך גם במרחב הציבורי. במשך שנים שמעתי דברי הערכה מרגשים על יהדות אתיופיה ועל מסורתה. אולם, כאשר הגיע הרגע להכריע בשאלות של הכרה, מעמד ושוויון, התברר לא פעם שהמילים היפות לא עמדו במבחן המציאות. פתאום נחשף הפער בין ההצהרות לבין המעשים, בין הכבוד המילולי לבין הנכונות להעניק למסורת יהודי אתיופיה את מקומה השווה והאותנטי בתוך כלל מסורות ישראל.

אינני בטוח שזו תופעה המאפיינת רק את היחס ליהדות אתיופיה. נדמה שאנו חיים בעידן שבו השיח הציבורי, ובמיוחד בתקופות בחירות, מוצף בסיסמאות ובהבטחות גדולות. קל לומר מילים מרשימות; קשה הרבה יותר לחיות לאורן.

במשך תקופה ארוכה היה לפרופ' אבי שגיא טור בעלון זה, 'שבתון'. את הידיעה על מותו הפתאומי קיבלתי בתדהמה. קשה היה להאמין שקולו, שליווה אותי במשך שנים, דמם באחת. הדברים הללו נכתבים לזכרו, מתוך תודה עמוקה על האדם שהיה ועל הדרך שהנחיל לי ולרבים אחרים. הוא היה תופעה מכל הבחינות. אחד מדגלי האזהרה שאבי נשא היה היחס למילים. הייתה בו יראת לשון נדירה. הוא לא חשש ממילים חריפות, אלא ממילים מוחלטות, מילים גדולות, טעונות מבחינה דתית, לאומית או טראומטית, שכוחן גדול כל כך עד שהן עלולות להחליף את המציאות במקום לתאר אותה.

ככל שמילה נושאת עוצמה רבה יותר, כך גדלה האחריות להגדיר את גבולותיה. משום כך הסתייג מן הביטוי "ניצחון מוחלט". לא מפני שהתנגד למלחמה הצודקת נגד מחבלי חמאס, אלא מפני שהאמין כי מילים כאלה מחייבות אחריות. אפשר לדבר על ניצחון, אך צריך לומר מהו הניצחון. אפשר לדבר על הכרעה, אך צריך להגדיר את מי מכריעים, מהי המשימה ומה ייחשב לסיומה. ככל שהמילים גדולות יותר, כך גדלה הסכנה שהן יהפכו לעולם מדומיין, שבו הסיסמה מחליפה את המציאות.

אותו מנגנון פועל גם בתחומים אחרים. אפשר לומר שהאויב אכזר, אך אסור להפוך אוכלוסייה שלמה למהות מטאפיזית של רוע. ובאותה מידה, אסור להפוך ציבור שלם של מתיישבים ל"כובשים", ל"פושעים" או ל"אשמים", כאילו עצם קיומם מסביר את המציאות כולה.

השבוע, בעקבות דיון החירום בנושא המיסיון בקרב יהודי אתיופיה, התחדדה אצלי התחושה הזאת. עצם קיומו של הדיון חשוב ומבורך. אך השאלה העמוקה יותר היא מדוע המאבק במיסיון נתפס בראש ובראשונה כעניינה של הקהילה האתיופית. לו הייתה פעילות דומה מופנית כלפי אחת הקהילות המבוססות בישראל, ספק אם היה צורך להיאבק כדי שהנושא יעמוד בראש סדר יומה של הרבנות הראשית. כל עוד יהדות אתיופיה אינה נתפסת כחלק אותנטי, שווה ערך וחיוני במסורת ישראל, יוסיף להתקיים פער בין ההצהרות לבין המציאות. גם כאן, המילים היפות אינן מספיקות; המבחן הוא במידת האחריות שהן יוצרות.

ייתכן שגם זו הייתה אחת הטרגדיות של שלהי ימי הבית השני. עולם שלם של מושגים טומאה, טהרה, כשרות ופסלות הלך והתנתק מן החיים, עד שלעיתים אב ובנו לא יכלו לשבת יחד סביב אותו שולחן. כל קבוצה בנתה לעצמה עולם מושגים סגור. דווקא משום כך באו חז"ל וקבעו: "כולנו טמאי מתים". לא מפני שביטלו את התורה, אלא מפני שביקשו להציל אותה מן העולם המדומיין ולהשיבה אל המציאות.

כאן טמון ההבדל בין תודעת חורבן לתודעת גאולה. תודעת החורבן מתחילה כאשר מילים, אידיאולוגיות וזהויות נעשות חשובות יותר מן האדם העומד מולנו. תודעת הגאולה מתחילה כאשר המילים שבות להיות נאמנות למציאות, כאשר האחריות גוברת על ההאשמה, וכאשר האדם חוזר להיות נקודת המוצא של ההלכה, של החברה ושל המדינה.

יהודי אתיופיה חיו עמוק בתוך תודעת הגאולה. זו הייתה משנתו של אבי. כאשר הזהיר מפני יצירת "יהודי מדומיין", הוא ביקש להחזיר אותנו אל היהודי הממשי, אל האדם הממשי, ואל המציאות הממשית. בעיניו, זו הייתה קדושתן האמיתית של המילים: לא כוחן לעורר רגשות, אלא כוחן להיות נאמנות לאמת, לאחריות ולחיים. ובכך אני מתנחם ב'שבת נחמו'.