לא יושבים על הגדר

שדרות, העיר שכמעט מחקו אותה מהמפה, גדֵלה בקצב מסחרר – קומה על קומה, שכונה ליד שכונה. ובתוכה, בין הבתים החדשים והדשא הרטוב, גרות עשרות משפחות עם ארגזים ארוזים למחצה. הן אינן מחכות לדירה גדולה יותר. הן מחכות לחתימה אחת – זו שתפתח להן את השער חזרה לעזה

בשעה שש בערב, כשהשמש נשברת על האבן הבוהקת של הבניינים ומצהיבה אותה לצבע של דבש, שדרות נראית כמו עיר שמישהו שכח לספר לה מה עבר עליה רק לפני שלוש שנים. שום דבר מזה כמעט לא ניכר.

אפילו הבתים מעזה שנראו תמיד באופק, כבר לא מאיימים, משום שהם כמעט כבר לא קיימים. על מדרכה מרוצפת אדום מתגלגלים אופניים של ילד. באוויר ריח של דשא שהושקה זה עתה. מעבר לכביש, מתחת למתקן משחקים כחול ענק שמתעקל כמו גלישה של נחל, רצים ילדים אחרי כדור, וההורים יושבים על הספסלים ומדברים בשקט של אנשים שכבר אינם רגילים לרוץ.

מעל הכל, על קו הרקיע, ניצבים עגורני ענק שמושכים כלפי מעלה קומות של בטון חדש. שדרות נבנית מחדש. נראית כמו אתר בנייה מואץ. שדרות, שבתקופה מסוימת קראו לה "עיר רפאים", נבנית בקצב שקשה להאמין לו.

קשה לזכור, כשעומדים כאן עכשיו, כמה קרובה הייתה העיר הזאת לקצה. במשך שנים ארוכות היה שמהּ נרדף לאזעקה, לרחוב ריק בצהריים, לחדר מדרגות ששימש מקלט, לילדים שידעו למנות את שניות "צבע אדום" טוב יותר משידעו את לוח הכפל. אנשים ארזו ועזבו. מומחים כתבו הספדים. ואז, אט־אט ואחר כך בבת אחת, משהו התהפך. המלחמה אומנם לא נגמרה, אבל האיום הוסר. במקום שממנו ברחו – התחילו לזרום. במקום שנחשב אבוד – התחילו לבנות.

המספרים מספרים סיפור בפני עצמם. העיר מונה היום קרוב ל-40 אלף תושבים, ורק גדֵלה. שכונת "בוסתנות" אוכלסה זה מכבר. בצפון העיר, על גבעה שהייתה עד לא מזמן שדה קוצים, קמה כעת שכונת "צמרות" – כ-1,300 יחידות דיור, בתי קרקע, גני ילדים, פארקים. רשות מקרקעי ישראל כבר שיווקה את הקרקעות, יזמים שנהגו לפחד מהמילה "שדרות" עומדים היום בתור, וראש העיר אלון דוידי מדבר על "פיתוח מואץ". בקיץ הקרוב, כך אומרים בעיר, צפויות להיקלט בשעריה כ-600 משפחות חדשות. העיר מכפילה את עצמה.

וזה בדיוק המקום שבו הסיפור לוקח פנייה חדה. כי בתוך העיר הצומחת הזאת, בין הפארקים החדשים והבטון הרטוב, יושבות עכשיו כמה עשרות משפחות שכל מעייניהן נתונים לא לגדילתה של שדרות, אלא לעזיבתה. הן קוראות לעצמן גרעין. גרעין "ישי" – על שמו של ישי פיטוסי הי"ד, שנפל בשבוע הראשון של המלחמה בקרבות בגבול הצפוני של הרצועה. והמקום שאליו הן נושאות את עיניהן נמצא במרחק של רבע שעה נסיעה מכאן, מעבר לגדר, בתוך רצועת עזה.

התמונה על הקיר

בסלון של משפחת בן דוד, בקומה גבוהה בבניין אבן חדש, תלויה תמונה גדולה. היא תופסת כמעט קיר שלם. בית המקדש, זהוב וגדול, ניצב על הר, ושמש עולה מאחוריו. "התמונה חוטאת לאמת", אומר בעל הבית, יששכר, ברוגע של אדם שכבר חשב על זה הרבה. "אם תסתכל טוב, זה לא בדיוק המבנה. לא ככה נראה בית המקדש השני, ובוודאי שלא נדע איך ייראה השלישי. אבל היא מזכירה לנו, כל רגע, על מה אנחנו מתפללים ולמה אנחנו מתגעגעים".

התמונה הגדולה הזאת לא תלויה סתם, היא זו שמורה למשפחה את דרכה לא לנוח על זרי הדפנה, אלא להמשיך הלאה ולהיות תמיד היכן שעם ישראל צריך.

יששכר, נכד למשפחת חסד ותיקה מירושלים, בוגר תלמוד תורה "מוריה" ושורה של ישיבות, גדל בשכונת עיר דוד, מול הכותל. "כל החיים שלנו היו בית המקדש, בית המקדש, בית המקדש". הדרך שלו לשדרות עברה דרך בית אל, שם ישב שש שנים בצל רבו, ומשם לשבי דרום, יישוב סמוך לרצועה שאליו הגיע חודשיים בלבד לפני שמחת תורה של אוקטובר 2023. "כירושלמי", הוא אומר, "שחי כל חייו בירושלים ובשומרון, המלחמה הייתה הפתעה מוחלטת. לא ראיתי את זה בא".

הוא מוזג קפה, מגיש עוגות ערבות לחך, מאפה בית של אשתו, ומדבר בשפה שכולה גאולה. ציטוט מרבו, הרב שרייבר, חוזר אצלו כמו פזמון: "הדרך לירושלים עוברת דרך עזה. צריך להכניע את חמשת סרני פלישתים – קריית עקרון, קריית גת, אשקלון, אשדוד, עזה. ארבעה מהם כבר הכנענו. נשארה עזה". בין לגימות קפה הוא מספר על הרצון לחזור הביתה למקום שמעולם לא היה בו.

אשתו מרים לבית שמידט יושבת לצידו ומהנהנת. היא אינה זקוקה לשכנוע. גם הוריה, אומר בן דוד, "מאוד בעד", ואחיו הצעיר כבר הקים בית ביישוב חדש בהרי חברון. הבת הבכורה, הדסה, לומדת בסמינר, ובחופשת הקיץ הזאת היא כבר מדברת על עזה כאילו זו כתובת קיימת ולא חלום. "אני רוצה לעבוד שם", היא אומרת בפשטות. "רוצה לנסות. יחד".

"אנחנו כאן שנה", הוא אומר. "היינו אמורים לחדש חוזה שכירות. לא חידשנו. בעוד פחות מחודש אנחנו צריכים לפַנות את הבית. ואם עד אז לא יינתן האישור, אז בעזרת השם יהיה בסדר". הוא מחייך. הארגזים מחכים.

"הדרך לירושלים עוברת דרך עזה. צריך להכניע את חמשת סרני פלישתים: קריית עקרון, קריית גת, אשקלון, אשדוד, עזה. ארבעה מהם כבר הכנענו. נשארה עזה"

הילדה שהייתה דבוקה למסך

כמה רחובות משם, על מרפסת מוארת בפסי אור לבנים שנמתחים על הקיר כמו מיתרים, יושבים גבריאל וליאור אזרן. כוס תה על השולחן, לילה חם של דרום בחוץ, והשיחה זורמת בשקט.

גבריאל הוא יליד גוש קטיף. הוא היה בן 11 כשגירשו את משפחתו מנווה דקלים. "אני זוכר את הדמעות, בכיתי אותן כל שנה מחדש". שנה במלון בירושלים, שמונה שנים בקרוואנים, הורים שהתגלגלו מיישוב ליישוב עד שמצאו בית חדש. הוא מנהל עבודה בבניין. "כל העוטף מתחדש", הוא אומר, וידיו בונות את אותה עיר שגדֵלה סביבו.

ליאור, לעומתו, באה מכיוון אחר לגמרי. "לי אין רקע בכלל", היא אומרת ומצחקקת. ילדה מבית מסורתי בבית דגן, שבזמן הגירוש, בגיל צעיר, הייתה דבוקה למסך הטלוויזיה ובכתה. "הכרתי משפחות מגוש קטיף רק מהסרטים. אנשים מהצד היו רואים אותי ושואלים: מה הזיקה שלך למקום הזה? ותמיד עניתי: אני אתחתן עם מישהו מגוש קטיף", היא צוחקת. "ואז פגשתי את גבריאל. ולא ידעתי שהוא מגורש".

עשר שנים הם כאן, מאז החתונה. שלושה ילדים, בית עם גינה שקנו לפני שלושה חודשים בלבד. ואז הגיע 7 באוקטובר. "זה שבר אותנו", משתף גבריאל, "אבל באיזשהו מקום זה גם הציל אותנו. אם היינו נשארים בגוש, כנראה שהטבח היה נורא יותר. הקדוש ברוך הוא רצה להציל אותנו". הוא היה במילואים בעזה – שלוש וחצי שעות נסיעה, בלי חופשות, בחודשים הכי קריטיים. ליאור נשארה לבד עם בת חמש וחצי ובת שנתיים וחצי, מדליקה נרות שבת עם השכנה, בלי משפחה בסביבה.

היא הייתה הראשונה שנדלקה על הרעיון לחזור. הוא סירב. "לא רציתי שהילדים שלי יעברו את מה שאני עברתי". שבועות היא לבדה נסעה לכנסת, ישבה במזכירות הגרעין, גייסה, שכנעה. "אמרתי לו: אתה כבר עשית 500 ימי מילואים, מספיק. אני אעשה את המילואים בגרעין". ואז, ממש בערב שלפני הריאיון, גבריאל נכנע. "נפלה לי ההבנה", הוא אמר לה. "אני איתך. אני הולך".

"כל יום מצטרפות עוד שתיים־שלוש משפחות. לא בגלל שהן מגוש קטיף. אנשים מחפשים שליחות, מחפשים קהילה, מחפשים מקום לגדל בו את הילדים"

הצוואה

אצל תאיר ואיתן אדרי, הבית הוא ההפך הגמור מקרוואן. סלון מרווח, רצפת שיש בהירה שמחזירה את האור, ספה בגוון חול, כריות זית, ראי גלי ועציץ ירוק בפינה. על הקיר תמונות ממוסגרות בעדינות. על הרצפה, בין רגלי שולחן הקפה, זוחל תינוק בחולצת פסים. זהו בדיוק סוג המקום ה"נוח והטוב" שאנשים חולמים להגיע אליו – וזהו בדיוק המקום שהם מוכנים לעזוב.

"אני זוכרת מהילדות המון הפגנות, צעדות, לילות שלמים שבהם הבית שלנו היה חלק ממשהו גדול", מספרת תאיר. סביב שולחן המטבח של הוריה ישבו הפעילים ותכננו איך להיכנס אל הגוש, איך להבריח פנימה בחורי ישיבות מכל הארץ.

דניאלה וייס, שהיום מובילה את כל תנועת ההתיישבות בעזה, הייתה מגיעה אליהם הביתה. "היינו כל כולנו כתומים", היא נזכרת, ובמילה אחת נפרש עשור של מאבק. אבל גוש קטיף, היא ממהרת להוסיף, לא היה בשבילה רק מאבק – הוא היה נוף הילדות עצמו. "החופים, החול, האנשים, הרוח. מקום שהיה טבוע בנו עמוק הרבה לפני שהבנו את גודל הסיפור".

ואז המשפחה הזאת שילמה מחיר שאין גדול ממנו. אביה, הרב חיים סאסי, יצא בבוקר שמחת תורה לחבוש פצועים, ונפצע קשה בעצמו. בן דודהּ נפל בקרב, בעומק הרצועה, לפני כשנה בלבד, אחרי לחימה ממושכת. "אמרתי לו שבזכותו נחזיר", היא כותבת, ובמשפט הקצר הזה מונחת כל הכבֵדוּת של נדר.

עזה, בשבילה, היא בעת ובעונה אחת פצע וריפוי: תמצית הרוע שיצא משם ופגע באביה ובבן דודהּ, והמקום היחיד שבו אפשר להפוך את הכל לניצחון. "הכל מתנקז לשם", היא אומרת. "מאז הגירוש, הילדות עם הטילים, החוף, מה שעזה הוציאה ממנה במלחמה, הפציעה של אבא. סגירת כל כך הרבה מעגלים".

איתן, בעלה, מפעיל עסק של סדנאות מגבשות ומרחב יצירה ונגרות בקיבוץ סעד שבעוטף. הוא עצמו עשה עשרות ימי מילואים. "ברגע ששמענו על זה, החלטנו ללכת על זה", הוא אומר. "אנחנו במקום נוח וטוב, אבל חיפשנו לחיות יותר את האידאל והכלל". לא מתוך נוסטלגיה, מדגישה תאיר, אלא מתוך שליחות: "לגדל את הילדים שלנו על אהבת הארץ לא רק במילים, אלא דרך הרגליים. דרך המקום שבו חיים".

וההורים? המשפחה? כאן הקולות מתפצלים. הוויכוח מתנהל, מכל המקומות, דווקא בקבוצת הווטסאפ שהוקמה לזכר בן הדוד שנפל, קבוצה ששמהּ הוא כמו צוואה קטנה: "לחיות, לשמוח". שם, מתחת לשמו של הבחור שכבר איננו, נכתבת בזמן אמת ההחלטה לחזור.

"מוכנה להצטרף אליהם, המקום היפה בארץ – גוש קטיף", כותבת תאיר בקבוצה. אחד מגיב בהתלהבות: "בהחלט, אזור מדהים". אחר, ספקן: "כבר לא הכי יפה. הכל הרס". והתשובה מוקלדת מייד: "אפשר לשקם בקלות. דחפורים ומשאיות מנקים הכל בחודש". מישהי נזכרת בטיול משפחתי אל החוף ההוא – "תענוג". ואחד חותם, בשני נבטים ולב אדום: "הכל צומח, כשיהודים גרים שם. ובזכותכם, נחזור לשם".

תאיר מסכמת בחיוך: "הקולות מגוונים. זה מתחלק בין הערכה, לבין רצון להצטרף גם, לבין 'השתגעתם'". גם את הפחד של הילדים, היא אומרת, הם אינם מבטלים. "נותנים לו מקום, ובודקים טוב לפני".

"התגובות מהסביבה מגוונות: זה מתחלק בין הערכה, לבין רצון להצטרף גם, לבין 'השתגעתם?!' גם לפחד של הילדים אנחנו נותנים מקום ובודקים לפני"

גרעין נחל ממתין לחתימה

מבחינה ארגונית, מדובר בגרעין נח"ל לכל דבר. אחד מבני הזוג בכל משפחה מתגייס כמילואימניק כדי לשמור על השטח, להכיר אותו, להכשיר אותו. זו אינה החלטה קטנה: פירושה לזנוח קריירה ופיתוח מקצועי לתקופה לא ידועה. חלק מהגרעינים מכוונים לצפון הרצועה, לאזור ניסנית – רבע שעה עד 20 דקות נסיעה משדרות, קרוב מספיק כדי שהילדים יישארו בינתיים במסגרות החינוך בעיר. אחרים, כמו משפחת אדרי, נושאים את עיניהם דרומה, אל חולות גוש קטיף עצמם. "זה הגרעין הכי אסטרטגי", אומר אחד מהם בגאווה. "קרוב לכל הציוויליזציה, לא נידח".

הגרעין, שהתחיל בחמש משפחות, מונה כבר כ-30, ובקבוצת הווטסאפ יותר מ-50 משתתפים. "כל יום מצטרפות עוד שתיים־שלוש משפחות", אומרת ליאור, שהפכה למגייסת. "לא בגלל שהן מגוש קטיף. אנשים מחפשים שליחות, מחפשים קהילה, מחפשים מקום לגדל בו את הילדים".

הרקע מגוון עד להפליא: מגורשי גוש קטיף לצד ירושלמים שמעולם לא ראו את הרצועה, בעלי תשובה לצד בני עקיבא, בוגרי ישיבות לצד מורות לספרות ואשת פרסום שעובדת היום בעולם ה־AI.

מעל כל זה עומדת תנועת "נחלה", שבראשה דניאלה וייס, המובילה זה שנים את החזון של התיישבות יהודית ברחבי הארץ, ואחרי המלחמה – ברצועת עזה. התנועה מדברת על שישה גרעינים, ועל יותר מ-800 משפחות שכבר חתמו על התחייבות. גרעין "חלוצי עזה" שלה כבר עבר להתגורר בקרוואנים סמוך לגדר. "עזבנו בתים נוחים, מקומות עבודה ומוסדות חינוך, ועברנו לקרוואנים מול עזה, כדי להיות קרובים ככל האפשר עד שניכנס להתיישבות של קבע". התנועה מארגנת צעדות, מקיימת אירועים בשטח צבאי סגור באישור הצבא, וממתינה.

ואף על פי שיתמהמה

וכאן מתחיל ההימור הגדול. האם זה בכלל יקרה? השרים, אומרות המשפחות, מדברים. שר הביטחון ישראל כ"ץ הבטיח להקים מוצבי נח"ל בצפון הרצועה "במקום היישובים שפונו", אם כי הבהיר באנגלית שאין כוונה להתיישבות אזרחית. בצלאל סמוטריץ' מדבר בהתלהבות. גם ראש הממשלה, שבעבר קרא לרעיון "לא ריאלי", אמר לאחרונה משפט שהמשפחות אוחזות בו כבחבל הצלה: "ניבחן במעשים ולא בדיבורים".

מדוע דווקא עזה, שואלים אותם, כשיש כל כך הרבה שליחויות בתוך הארץ – הגליל הזועק, הנגב הריק, גבעות יו"ש? התשובה חוזרת אצל כולם באותה נעימה. "אחרי כל מה שחטפנו ב-7 באוקטובר", אומרת ליאור, "לחזור לנחלה הזאת זו אמירה. עוד פעם טילים על שדרות? עוד פעם אותו סרט? מיצינו".

אצל תאיר התשובה לובשת צורה אישית עוד יותר: פצע האב, קברו של בן הדוד, הנדר שנדרה לו. "ניצחון, גבורה, נצח", היא כותבת. "לחזור לא מתוך נוסטלגיה, אלא מתוך שליחות. מבחינתנו, זו יכולה להיות סוג של גאולה פרטית ולאומית".

***

בחוץ, מעל שדרות, השמש שוקעת סופית. העגורנים ממשיכים לעבוד גם בחשכה, מוסיפים קומה על קומה לעיר שסירבה למות. בסלונים המוארים באור לבן – ליד ציור של בית המקדש, ליד ראי גלי ועציץ ירוק, ליד אלבום ישן מגוש קטיף – יושבות המשפחות ומחכות. הארגזים ארוזים למחצה. תינוק זוחל על רצפת השיש. הילדים ישֵנים. והחתימה – היא עדיין שם, אי־שם, על שולחן שאיש מהם מעולם לא ראה.

לא מפתיע. הרעיון להתיישב בעזה 'אינו מקובל', בלשון המעטה, בקרב חלק מהפוליטיקאים. ניסינו לקבל תגובות של כמה מהם, אך נדחינו או סורבנו. אולי בגלל הבחירות הקרבות…