מערכת שבתוןד"ר פנינה פוגודה, ממובילות פורום 'שותפות לשירות'
שישה ימים מפרידים בין שיא האבל לשיא השמחה בלוח השנה העברי. את בוקר ט' באב ביליתי בצפייה בסרטונים הממחישים איך הגענו לחורבן בית שני – האליטה המושחתת, הכיתות השונות הנלחמות זו בזו וגורמות נזק בל ישוער.
כשמסתכלים אחורה קשה להבין איך הם לא השכילו לאחד כוחות כנגד האויב המשותף והמשיכו להיאבק זה בזה עד שכבר היה מאוחר מדי? איך בשם אידיאלים נשגבים שרפו הקנאים מאגרי מזון, רצחו את מי שניסה לצאת מירושלים, ואף ביצעו טבח מזעזע באחיהם היהודיים?
הסיבה היחידה שאספסיאנוס נקרא להגיע לישראל הייתה הצורך בהשלטת סדר במלחמת האחים, ומכאן ההתדרדרות לחורבן ולגלות הייתה קצרה. אין מדובר סתם בעונש אלוקי על חטאים, אלא בתוצאה ישירה של התנהלות אנושית קלוקלת. אסור לנו לחזור למקומות כאלה. להקצנה ולקנאות דתית יש נטייה להתדרדר מבלי יכולת לעצור.
לפני שנה בדיוק, בבין הזמנים תשפ"ה, עמדנו בדוכנים של 'דברו על לב' ויזמנו מפגשים עם אחינו החרדים במטרה למנוע קרע בעם. אני זוכרת תגובות מחממות לב, ולצידן תגובות מכאיבות ומעציבות, אבל המשכנו בניסיונותינו ליצור שיח כי העדפנו להבליג על כבודנו למען הסיכוי לאחדות.
בבין הזמנים שלאחר מכן, עם התגברות הקיטוב והאמירות הקיצוניות נגד המתגייסים ונגד הציבור שלנו, התקשינו להביא את עצמנו לשם שוב. אבל חרקנו שיניים ובאנו. בעוד חברי הקואליציה עסוקים בחקיקה הפוגעת בערכים החשובים לנו, בעוד האנשים והילדים שלנו מגויסים לעוד ועוד סבבים, אנחנו פתחנו דוכנים ופתחנו את הלב.
וכעת אנחנו שוב ניצבים בבין הזמנים – אבל לא מסוגלים להגיע. לא מסוגלים להביא את עצמנו ליזום שיח עם ציבור, שאפילו לא פותח לנו כפתחו של מחט כדי שאנחנו נפתח להם כפתחו של אולם. הדוכנים הבאים צריכים להיפתח על ידי הציבור החרדי. הניסיונות לקרב, להבין, להסביר, היד המושטת – תורכם עכשיו.
חגגנו השבוע את ט"ו באב, שהיה יום כה שמח, שהמשנה מעידה עליו שלא היו ימים טובים לישראל כמוהו. וממה נבעה אותה שמחה? מכך שהותרו השבטים לבוא זה בזה לאחר תקופה שבה נאסר עליהם להתערבב. שהתאפשר לעם ישראל להפוך שוב לעם מאוחד במקום להישאר שבטים-שבטים. בואו נשאף להגיע לשם. נחנה כנגד ההר וכנגד האויב המשותף, כאיש אחד בלב אחד.
