בשם ה' א-ל עולם

הביטוי 'בשם ה' א-ל עולם' (בראשית כא,לג) משקף את פועלו של אברהם אבינו בצורה הברורה ביותר. משימת חייו של אבינו הזקן היתה לקרוא ולפרסם את שמו ית' בכל אתר ואתר, ללא יוצא מן הכלל. יחד עם זאת, כמובן, שלא היתה חשיבות מיוחדת לצעקה הזו אלמלא נקלטה בלבות בני אדם. לפיכך, נכון יותר יהיה להגיד שאברהם אבינו קרא קריאה זו בכל מקום שבו היו אנשים שניתן היה להשפיע עליהם, שניתן היה לרוממם מבהמיות מחשבתם.
אולם, אברהם אבינו, כנודע, חי שנים רבות לפני מתן תורה, ומכאן נבין שקריאתו של אברהם לבאי העולם לעבוד את ה' לא עברה דרך התורה והמצוות, אלא דרך מסרים קודמים לתורה, מסרים של אמונה בא-ל אחד בלב, אמונה טהורה שאיננה כרוכה לעת עתה בצורת פולחן כזו או אחרת, וביחד עימם גם קריאה לחיי מוסר וחברה נאותים, כמו שאנו מוצאים אצל אברהם (דאגה לזכויות החלש, ולזולת בכלל; גמילות חסד להולכים בדרכים; ערכי יושר בסיסיים, שהשתקפו במלחמה נגד ארבעת המלכים וביחס למלך סדום; ועוד ועוד). הנצי"ב מוולוז'ין, בהקדמתו לתורה, מסביר שזו הסיבה בגינה קדם ספר בראשית לשאר התורה. שנבין כולנו שללא דרך ארץ אין תורה, וללא יושר (ספר בראשית מכונה ספר הישר), אין הכנה נפשית ראויה לקבלת תורה, שהיא מחויבות ערכית נעלית יותר, אך זוקקת תכונות אופי מיושבות והגונות תחילה, שישמשו מצע מינימאלי לתורה.
עקרון זה אף נקבע להלכה, כמבואר למעיין בספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה ג. זוהי המצוה של אהבת ה', אותה צריך לקיים בשני אופנים. האחד – הכרה שכלית ועיונית במפעלו של בורא העולם, ומתוכה עיון דק בהגיונותיו של ה', עד שיגיע האדם להכרה שכלית גבוהה של מציאות ה', וממנה יגיע בהכרח לאהבתו. החלק השני של מצוה זו מתואר על ידי הרמב"ם כך:
"…שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו… כשתאהב הא-ל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה… כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב (ישעיה מא) 'אברהם אוהבי', שהיה גם כן לגודל השגתו, דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו. כן אתה – אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו".
בהלכות עבודת כוכבים (א,ג) מתאר הרמב"ם כך:
"והיה (אברהם) מהלך וקורא, ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר 'ויקרא שם בשם ה' אל עולם'… היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה".
הרמב"ם מגדיל לעשות, ומעטר את כל כתביו, כל ספר וספר (אפילו כל כרך ממשנה תורה) בכותרת "בשם ה' א-ל עולם", כי ראה לנגד עיניו את משימת הקודש של אברהם גם בבואו להציג את תורת משה לעיני כלל ישראל ולעיני העמים והשרים. לאמור, הרמב"ם מאחה את מפעלו של אברהם אבינו (הקריאה האוניברסאלית, גם לנחשלים שבאומות, ובודאי לכלל ישראל), עם מפעלו של משה רבינו (מתן תורה, שהוענק באופן טבעי בעיקר לחכמים ולמעיינים), ומציג לפנינו תורה עממית ומסבירת פנים, שבה מעיינות עמוקים מני ים של חכמה קדומה, חכמה א-להית. המחויבות החברתית של אברהם אבינו עומדת לנס בפני גדול האליטיסטים של חכמת ישראל, שכתב את ספר מורה הנבוכים לאחד מעשרת אלפים (כמובא שם בהקדמה), והוא ראה בה את משימת חייו.
תופעה מופלאה ומרגשת זו עמדה לנגד עיניי השבוע, בעודי נחשף למציאות מביכה של מעמד הרבנות בדורנו. מכח איום בג"ץ, דנה מחדש מועצת הרבנות הראשית לישראל, המורכבת מתלמידי חכמים בעלי שיעור קומה, באפשרות של מתן כשרות לתוצרת של היתר המכירה. חשוב לציין שלא מדובר, כנודע, בדין חדש, אלא בהוראה שיצאה מהרבנות הראשית במשך כל שנות קיומה, כאשר עמדו בראשה חכמים לא קטנים מאלה שעומדים בראשה היום, וכן במועצה. מי שעמד בראש המועצה הראשונה שקמה, עוד לפני קום המדינה, היה רבה הגדול של ירושלים, ר' צבי פסח פראנק, איש חרד לדבר ה', צדיק גדול ותלמיד חכם עצום (מחבר שו"ת הר צבי, מקראי קודש, הדרת הארץ על שביעית ועוד ועוד), וגם הוא סמך את ידיו על ההיתר המפורסם. כולם, ללא יוצא מן הכלל, אישרו את היתר המכירה כפתרון קביל במציאות של מדינה פועלת ומסודרת. זאת מתוך אילוץ של שמירה על פרנסתם של חקלאי המדינה, צורך שהוא קיומי למדינה מכל בחינה אסטרטגית, וכן מתוך רצון לדאוג לכך שגם עניי ישראל יוכלו לאכול אוכל כשר כדת וכדין, ללא חשש של חוסר השגחה ושל הפקעת מחירים.
גם אחרי שהתכופפה בפני בג"ץ (אוי לאותו בזיון, שגדולי ישראל מעלים לדיון חדש ומגיעים למסקנה חדשה בעקבות הערה מוסרית ומנהלתית מפי חכמים שאינם אמונים על דרך התורה והמצוות – איך עלתה לנו כזאת), הרגישה צורך מועצת הרבנות הראשית להביא את הדברים בפני אחד מחשובי תלמידי החכמים שבדור, ובכך ביטלה לחלוטין את תוקפה ומעמדה ההלכתי האוטונומי. זאת אחרי שבפני הרכב של שופטי בית המשפט העליון, אמרו הרבנים הראשיים לישראל, באמצעות באי כוחם, שאין להם סמכות הלכתית מספקת להכריע ולתת הוראה ברורה בסוגיה מורכבת זו. אתמהה תמיהת עני ורש בדעת ובחכמה! האם מאן דהו כפה על חכמינו ליטול על עצמם את שררת הרבנות? כיצד מי שאינו רואה עצמו ראוי לפסוק בהלכה ברורה, שהורו בה הקדמונים במשך עשרות בשנים, משים עצמו כאדון על הציבור, ומתיימר להיות לו לראש?!
אולם, בדור בו רב חשוב, מבני היכלא של אחד מחשובי הדור, כותב בעלון תורני (המעין תשרי תשס"ח) שהיתר המכירה הוא היתר "אומלל", בניגוד לדעת גדולי ישראל העצומים, הידועים בכוחם התורני הנורא, מסתבר שהכל פרוץ.
ראה מרן בעל ציץ אליעזר, שבכל אתר שמזכיר את שמו של מרן ר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנא, אבי היתר המכירה, מקפיד לכנותו "הגאון האמיתי", או "הגאון הצדיק", וזאת מפי מי שאינו רגיל להכביר בתארי שווא ח"ו על גדולי ישראל. וראה תאריו אצל הגרי"א הרצוג ("אביר הרועים", "גאון הגאונים", "מאור הגולה", "רבן של כל בני הגולה"), שנזקק רבות לפסקיו החשובים בענייני גיטין והתרת עגונות. עוד ראה הערכות על גדלותו מיורשו בהנהגת יהדות ליטא, ר' חיים עוזר גרודז'נסקי, ודברי הגאון העצום ר' דוד פרידמן מקרלין (שאילת דוד יו"ד סי' א), מגדולי מתנגדיו בהשקפה ביחס לתנועת חיבת ציון, שהעריץ את ר' יצחק אלחנן הערצה עזה. אוי לחרפה שאנו נזקקים לסנגר על גדול וגאון הגאונים, שכל בר בי רב דחד יומא ירא מלהזכיר שמו וזכרו לעוצם מעלתו, ובדורנו מכנים את פסיקותיו "אומללות". האם גם ההיתרים הרבים שהעניק בענייני עגינות וממזרות אומללים הם? ודאי יש מי שיצעק גם על כך, לא כן?! האם נרבה באחינו יוצאי ליטא ממזרים, כתוצאה מהגזירות הקשות שאפפו אותם, בעוד רי"א התיר בחירוף נפש נשים רבות מבעליהן שאבדו?
הצער הגדול ביותר הוא שבמקום ללכת בדרכם של גדולי ישראל האמיתיים, אף כאלה שהתנגדו להיתר המכירה, ובראשם מרן החזון אי"ש, ולקדם את פתרון "אוצר בית הדין", שתכליתו להגן על החקלאים ועל האוכלוסיה, בוחרים אי אלו מבין הרבנים לקדם פתרונות של יבולי נכרים, ומקפחים את פרנסתם של חקלאי ישראל, ואת ממונם של כלל ישראל לריק (ראה בקובץ התורני הנזכר חילופי דברים מביכים בענין). בניגוד להוראת התורה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", מייבאים את התוצרת מערבות ירדן וטורקיה, הרשות הפלסטינית ופולין. החרפה הגדולה ביותר היא שיבוא כזה נקרא "שמיטה למהדרין", וכי איזה הידור יש באכילת פירות טורקיים? באכילת פירות הארץ בשמיטה יש הידור, כנודע בשיטות הראשונים ביחס למצוות עשה של אכילת פירות שביעית, ולא בנטישת יבולי הארץ ופנייה לשונאי ישראל בעבר ובהווה. והכל בשם תורתנו הקדושה! היעלה על הדעת שהמבקשים לאחוז בחבל בשני קצותיו, יכנו את ההולכים בדרכם של גדולי ישראל כמסתמכים על היתר "אומלל", ויתנו בפרצוף חמוץ תעודת הכשר בצבע אחר, בשביל להמחיש שזו "טריפה" (כך על פי "בכיר" ברבנות הראשית לישראל)? האם הגאון החזון אי"ש לא היה מסוגל לחשוב על יבוא מחו"ל, במקום לסמוך על אוצר בית הדין? בזכות חומרות על חומרות, הררים התלויים בשערה רופפת, מבטלים את עצותיהם של כל גדולי ישראל, ומצדיקים עצמם בהתכבדות בקלונם של ישראל. אוי מה היה לנו.
נבהיר, שאיננו מצפים מאף אחד לקבל על עצמו הנהגות תורניות שאיננו סומך עליהם. אדרבה, הרוצה להקפיד על עצמו – קדוש ייאמר לו. אולם, מכאן ועד לריסוק מערכת הכשרות הארצית, להחטאת הרבים בערלה וטבל, ובאכילה במסעדות ובבתי מסחר לא כשרים בשם חומרה כזו או אחרת הדרך ארוכה. וכי מה איכפת לו לצדיק כזה או אחר אם הציבור הרחב מסתמך על עמדה הלכתית אחרת? למה לכנות את גדולי ישראל ופסיקתם בכינויי גנאי המתאימים למאן דאיכא בשוקא, שלא זכה לחזות פני ה' ומאור תורתו? האם באמצעות הטלת רפש במקפידים על מצוות נוספות מחוץ לשמיטה מדרבנן, כדוגמת יישוב ארץ ישראל, אהבת ה' (ראה לעיל הנהגת אברהם אבינו ע"ה) ועוד – מתחזק הבטחון העצמי המעורער שלי מי שמבקשים להרוויח ממון באמצעות "הידור" במצוות התורה, על חשבון הציבור הרחב התמים?
מדוע לא יקדמו את מאמציו הנפלאים של הגרי"מ טיקוצ'ינסקי זצ"ל (ראה סוף ספר השמיטה) לכונן בכל הארץ אוצר בית דין גדול בחסות משרד החקלאות, בפיקוח מחירים סביר, ובדאגה לקיום שמיטה למהדרין (באמת, ולא בהלצה תפלה), אם דאגתם לקיום המצוות בהידור כנה היא? וכיצד היה הגרימ"ט מגיב למראה הגידופים שמשלחים בפטרונו הרוחני מרן הראי"ה זצ"ל, ובשאר גדולי ישראל שביססו עקרונות של שמיטה ממלכתית בהידור?! ודאי פלצות היתה אוחזת בו.
כיום מוסכם על שומרי ואוהבי תורת אמת, האמונים גם על הנהגותיו של אברהם אבינו, כי יש לקדם פתרון הלכתי כולל ומקיף לשמיטה בישראל, שעקרונותיו יהיו אוצר בית הדין, בשילוב עם פתרונות טכנולוגיים מתקדמים כדוגמת מצעים מנותקים. אין כל ספק שגם גדולי ישראל המתנגדים להיתר המכירה היו תומכים בפתרונות אלה (כי אין כל סיבה הלכתית למונעם). אולם, חובה גדולה ממוטלת עלינו להאהיב את המקום גם על הבריות, ולקרוא בשם ה' א-ל עולם. בעוז ובחדוה נאפשר לכלל ישראל ליהנות מחסות הלכתית כשרה וטובה, שתעניק להם אפשרות להמנע מאכילת איסור, ולקיים כמה שיותר ממצוות תורת משה.
הציפיה המינימאלית שלנו ממי שאיננו סובר שצריך להתחשב בכלל ישראל ולהיות ישר בעיני אדם ובעיני שמיים גם יחד, היא שלא יתקע טריז בנסיונות לדאוג לכלל ישראל, ושלא יגדף את גדולי ישראל השלמים והכשרים, ואת פסיקותיהם ההלכתיות שיסודותן בהררי קודש.
נסיים בדברי המשנה אבות ה,יט:
"כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו … עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו".
תשס"ח