פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)הלומד את ספר בראשית בעיניים תמימות מגלה בו מעשים רבים שעשויים להיראות בעיניו כמעשי עוולה נוראיים, החושפים אי צדק משווע. אדם וחוה חוטאים חטא אחד, ונידונים לגירוש לצמיתות מגן העדן. קין רוצח את אחיו התמים הבל על לא עוול בכפו. הגר מגורשת מביתה עם תינוקה וכמעט נידונה למוות בצמא עמו. והמעשה שנראה בעיני בשר ודם כנורא מכל: פרשת העקדה. אב רחום וחנון מצוֶוה לשחוט את בנו יחידו אשר אהב ובכך לגזור כליה על זרעו ועל סיכוי שאי פעם יתקיימו בו הבטחות שקיבל ממי שעכשו מצווה עליו לשחוט את בנו. אכן, נסתרות דרכי ההשגחה. ניסיונם של פרשנים, ראשונים כאחרונים, במשך מאות בשנים ליתן טעם בכל אלה אינו תמיד מניח את הדעת ומתיישב על הלב.
מעשה העקדה נקרא, לפי המנהג, בסדר תפילת שחרית מדי יום, לאחר ברכות השחר. מרכזיותו בעולמה של יהדות אינה צריכה לפנים. אך דווקא משום כך, ובוודאי בדורות אחרונים שבהם ראו הורים את ילדיהם (ושאר בני משפחה) נעקדים על קידוש השם במהלך אימי השואה ובמלחמות ישראל, מתגברת התהייה: עקדה זו, מה טיבה?
אחד ההוגים בני ימינו שהקדיש מסכת גדולה לבירור פניה השונות של העקידה הוא הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת "הר עציון", אוד מוצל מאש עקדת אירופה. ב"פרקי העקידה" שלו, שנאמרים מזה עשרות שנים, מבקש הרב עמיטל לעמוד על מסריה השונים של העקידה, בימינו ולימינו.
"המתבונן במעשה העקדה בשטחיות", כתב הרב עמיטל, "יחשוב שאין בו אלא קבלת הצו הא-לוהי בשתיקה ובהכנעה. אברהם אבינו מצווה לשחוט את בנו, ומתוך הכרה שאין דבר העומד בפני ציוויו של הקב"ה, מבטל הוא את רצונו מפני רצון הקב"ה. באחת: הכל נדחה, הכל מתבטל. לא אהבת אב להבנו, לא רחמיפם, לאר רגשות אנוש ולא שיקולי מוסר. כביכול הכל משתתק, נמוג ונעלם אל מול הצו הא-לוהי".
אכן, לדידו של הרב עמיטל תפישה זו מוטעית לחלוטין. לדעתו, אהבת אברהם לבנו לא נעלמה או נמוגה, אלא להפך: עוצמתה הייתה תנאי למעשה העקדה כולו. ולא בכדי מדגיש הקב"ה בצוותו את אברהם , לשחוט את בנו "אשר אהבת".
יתר על כן: מתוך עיון בפרשת העקדה, עומד הרב עמיטל על ההדגשה החוזרת ונשנית, לא פחות משמונה פעמים, של מילות המפתח המנחות, "אב" ו"בן" לאורך הפרשה כולה: "ואת יצחק בנו… וישם על יצחק בנו… ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני…. יראה לו השה לעולה בני…. ויעקוד את יצחק בנו… לשחוט את בנו".
"דווקא באותם יחסי אהבה מיוחדים שבין אב לבנו", כתב הרב עמיטל, "טמון סוד העקידה. אהבתם מבליטה את הניסיון, מעצימה אותו ומבטאת את ייחודו, לעומת מעשי הקרבה למולך של עובדי עבודה זרה".
זאת ועוד: בדברי חז"ל, וכך גם במסר העולה מתוך המקראות ומבין קפליהם, מודגש גם רעיון נוסף. הראשונים, אבות האומה, לא היו "מלאכים". האבות אינם מופיעים לפנינו כבעלי נס או עושי מופתים. להפך: הם נגלים לעינינו כדמויות אנושיות, במובן הנעלה ביותר. דמויות מלאות לבטים, רגשות ותחושות מעורבות.
דמותו של אברהם אבינו כ"איש החסד" לא עוצבה במעשי גבורה הרואיים, אלא בפעולה יומיומית אנושית: הכנסת אורחים זרים לביתו, אפילו יהיו אלה עוברי אורח ש"משתחווים לאבק רגליהם".
אברהם אבינו מסמל את החסד הגדול של תיקון העולם. "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". אברהם עקבי ברדיפתו את החסד והאמת גם כאשר מידה זו מביאה אותו לעימות שיש בו יותר מקורטוב של עזות פנים כלפי שמיא.
ועם זאת, ואולי דווקא בשל עקביות זו, גם כאשר ניצב הוא לפני הקב"ה בסדום, ומנהל עמו, כביכול, משא ומתן להצלת אנשי העיר, הקב"ה אינו מתרעם על מעשיו. על אף דברין הבוטים של אברהם אבינו, "חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?", הקב"ה אינו כועס. הוא יודע שאברהם הולך גם בעניין זה בדרכו-שלו ודבק במידות בוראו: "מה הוא רחום וחנון, אף אתה רחום וחנון".
תשס"ח
