שידור חי עם לוחמים שצדים מחבל – איפה עובר הגבול?

המצלמות שהיו דבוקות אל כוחות הבטחון עד שאמא של החייל בבית יכלה לשמוע את הנשימות שלו בזמן אמת

שכנה של סבתא שלי, גברת פ. עבדה בקופות הקולנוע של קולנוע 'אדיסון'. מדי פעם היא היתה מגניבה איזה זנב כרטיס משומש לילדים שלה ולילדי השכנים כדי שיוכלו לראות מערבון אמיתי. אני זוכרת את גברת פ. כשהיתה זקנה, גם שנים אחרי שכבר לא עבדה ב'אדיסון' תמיד עם אודם ושרשרת פנינים, נראית כאילו אבק דאבק הכוכבים שהיא נגעה בו דרך הכרטיסים בקופות דבק גם בה קצת.

פעם, ללכת לקולנוע היה ארוע, פעם – פעם, אפילו היו מתלבשים יפה בשביל זה. אחר כך באו בג'ינס, התגנבו מהתיכון בשביל ללכת לראות סרט, משהו שיוציא אותך לשעה וחצי מהיומיום האפרורי, יזכיר לך את כוחות החיים, איך הם נראים בלי החיים. לראות סרט היה בילוי תחום שבסיומו חזרת לחיים שלך קצת יותר נוצץ. אחר כך הגיעו הערוצים לטלוויזיה הביתית, וכבר היה פחות טעם לצאת, אחר כך נטפליקס כבשה בסערה ולא היה צריך לחכות אפילו לקיץ הקרוב בשביל שיצא הסרט ההוא שכל החבר'ה רוצים לראות.

אבל המהפכה הגדולה של הסמארטפונים היא זו שהכניסה את כל הסרטים לכיס. עזבו, למה בכלל לטרוח להכניס את הטלפון לכיס (בטח כנשים בלי מכנסיים ובלי כיסים)? הולכים עם הפלאפון ביד, כמו עוד איבר. כמו שמזלג נקרא בהלכות שבת 'ידא אריכתא', כאילו הוא חלק ארוך יותר של היד ולא מהווה מכשיר בפני עצמו, כך הפלאפון חלק מהיד ומה שיש בתוכו חלק אינטגרלי מהראש. הוא כמו הארד דיסק חיצוני נוסף על המוח שמאחסן זיכרונות, רצונות, מחשבות, אנשים, וכמובן, בלי אדיסון הגדול והמפואר, בלי כרטיסים ובלי קופות, הפלאפון הוא קולנוע קטנטן ונייד.

המצב הוויזואלי היום הוא שחוץ מסרטים וסדרות רשמיים, מהדורות חדשות וכתבות וכמויות אדירות של סרטוני טיקטוק, כל דבר שאתה רוצה להגיד או לדעת הוא בפורמט של סרטון; הדרכת קשירת מטפחות, אנבוקסינג (פתיחת קופסא של מוצר שהגיע בדואר). אם פעם ראו סרט פעם בחודש (העשירים), היום, בנסיעת אוטובוס משעממת אחת רואים בערך 25 סרטונים שונים בגלילת פיד מהירה. כל הסרטונים היומיומיים האלה מאופרים היטב, ערוכים ומוצגים עם אפקטים שכל אחד יכול לעשות בתוכנת עריכה בטלפון כמו הילוך מהיר, או משוכלל טיפה יותר כמו אשה שיושבת בתוך כוס תה גדולה. סרט הוא כבר מזמן לא 'סרט'. סרט הוא החיים האמיתיים. אני חושבת שלו יהיה מחקר, סקר או מדד של 'מה זה החיים האמיתיים שלי?' לא יהיה ברור בדיוק איפה עובר הקו בין החיים האמיתיים לסרט. במחקר ההוא היה מעניין אותי לדעת על מה זה משפיע? האם זה מעצב תודעה? האם אנחנו מצפים שהחיים שלנו יהיו יותר דומים לסרט הערוך מאשר לקצב ולאפשרויות שחיים אמיתיים יכולים להציע? בחיים למשל, אין הילוך מהיר. ניסיתי.

בגל הפיגועים האחרונים שהיה (אני כותבת 'אחרונים' ואני כותבת 'שהיה', כתפילה) מצלמות אבטחה וסרטונים של אזרחים מזירות השבוע סיפקו לקהל הצופים בבית דוקא את החיים האמיתיים מוגשים כסרט. זה דבר קשה ובעייתי בפני עצמו, לצפות ברגעים קשים מאד של אנשים, רגעי אימה ואף סיום חיים ברוטאלי, כסרט, שנותן לנו הצצה אל האימה אבל שומר אותנו מוגנים על הכורסא בבית. אני חושבת שלאחד השיאים האלה הגיעה התקשורת השבוע כשתיעדה את המצוד אחר המחבל יימח שמו שנמלט בתל אביב. המצלמות שהיו דבוקות אל כוחות הבטחון עד שאמא של החייל בבית יכלה לשמוע את הנשימות שלו בזמן אמת. ומילא היא, שמכירה את הנשימות שלו עוד מהעריסה, אבל כל עם ישראל צריך לשבת על כורסת הטלוויזיה לשתות תה ולצפות? יש בזה משהו לא מכבד, ומשהו ששוב מטשטש בין החיים האמיתיים לסרט. זה הרי לא סרט פעולה אמריקאי בו ההפקה רצה אחרי החייל-שחקן עם מטריית תאורה וכוס מים, זה החיים האמיתיים שלו, ואין לדעת מה יקרה בהם ברגעים הקרובים, למה הם צריכים להיות הסרט של אחרים?

כמו שצריך לשים לב שסרט לא נהפך לחיים אמיתיים, צריך לשים לב שלמרות האהבה לריאליטי, החיים אמיתיים לא נהפכים לסרט.

(פסח תשפ"ב)