מקומו של כיסא של אליהו הנביא בבית כנסת: חלק א'

בלימוד האחרון שלנו בבית המדרש, בקריה האקדמית אונו, שאל אחד הקסים בגיחוך ובחצי חיוך: "מה הדבר הזה שיש בבית כנסת כיסא של אליהו הנביא?" השאלה עוררה צחוק גדול בקרב הקסים. מבחינתם, עצם קיומו של "כיסא של אליהו" אינו רק מנהג זר, אלא רעיון המעורר תמיהה עמוקה.

הגיחוך והתמיהה נבעו משני מנהגים שנראו לקסים זרים לחלוטין: קיום ברית המילה בבית הכנסת והצבת כיסא מיוחד לאליהו הנביא, אף שלפי מסורת ביתא ישראל בית הכנסת הוא מרחב קדוש שאין מכניסים אליו טומאה; וכן קיום הברית בשבת, בעוד במסורת יהדות אתיופיה, כאשר היום השמיני חל בשבת, נהגו לדחות את ברית המילה ליום ראשון כדי שלא לחלל את קדושת השבת. מנקודת מבטם של הקסים, אפוא, מדובר בשני חידושים משמעותיים: קיום ברית המילה בבית הכנסת, וקיומה בשבת. שני המנהגים נתפסו כמנוגדים להבנתם את התורה ואת דיני הטהרה והקדושה, ובמיוחד להלכות הטומאה והטהרה שבספר ויקרא. השיחה הזאת עוררה בי שאלה: מהו מקורו של המנהג להציב כיסא של אליהו הנביא בברית המילה, וכיצד התפתח המנהג לקיים את הברית דווקא בבית הכנסת?

בחיפוש אחר תשובה הגעתי למחקריה של ד"ר חנה שחם רוזבי. מחקריה מציגים תמונה מרתקת של התפתחות כיסא אליהו ושל מקומו במרחב הקהילתי. באמצעות הכיסא ביקשו יהודי אשכנז להמחיש את נוכחותו של אליהו הנביא בטקס ברית המילה, כנוכח נסתר, עד לברית ומגינה של הקהילה.

שורשיו של מנהג זה נעוצים במדרש פרקי דרבי אליעזר, מן המאה השמינית. על פי המדרש, לאחר שאליהו קבל לפני הקב"ה שישראל עזבו את בריתו, השיב לו הקב"ה כי מעתה יהיה נוכח בכל ברית מילה ויעיד במו עיניו על נאמנותם של ישראל לברית. מכאן התפתח המנהג להכין מושב מיוחד לכבודו של "מלאך הברית".

במקביל התפתח גם מעמדו של הסנדק האדם המחזיק את התינוק בשעת המילה. חכמי אשכנז, השוו את ברכי הסנדק למזבח שבבית המקדש ואת מעשה הברית להקטרת הקטורת. בכך קיבל גם הסנדק מעמד טקסי בעל משמעות סמלית עמוקה.

אולם, שילובם של שני התפקידים, הסנדק מצד אחד ואליהו הנביא מצד אחר, יצר קושי מעשי ותאולוגי כאחד. על פי ספרות הקבלה והזוהר, אין ראוי שהסנדק ישב על כיסאו של אליהו, שכן הכיסא מיועד לאורח השמיימי הבלתי נראה.

כדי לפתור מתח זה התפתחו באשכנז שני דגמים מרכזיים. האחד כיסא כפול בעל שני מושבים נפרדים: מושב אחד לסנדק ומושב שני, שנותר ריק, לאליהו הנביא. השני שני כיסאות נפרדים: כיסא מפואר ומוגבה לאליהו, שעליו הונח התינוק בראשית הטקס, ולצידו כיסא פשוט יותר שעליו ישב הסנדק בזמן המילה.

לא פחות משמעותי היה השינוי במקום קיומה של הברית. בתקופות קדומות נערכה ברית המילה בדרך כלל בבית המשפחה, אולם בימי הביניים עברה בהדרגה אל בית הכנסת. המעבר הזה לא היה מקרי, אלא שיקף תהליכים רחבים של שינוי חברתי ותרבותי. ראשית, הוא ביטא את התחזקות הממסד הקהילתי והרבני, שביקש להעביר טקסי חיים מן המרחב הפרטי אל המרחב הציבורי, ובכך להעניק להם פיקוח, סמכות ומשמעות קהילתית. שנית, המעבר אפשר ליצור חפץ טקסי קבוע ומפואר. למשפחות פרטיות לא הייתה בדרך כלל אפשרות להחזיק כיסא מגולף ומעוטר, ולכן הקהילה רכשה אותו או קיבלה אותו כתרומה והציבה אותו במקום מרכזי בבית הכנסת, סמוך לארון הקודש או בכותל המזרח.

אולם, דומה שהמשמעות העמוקה ביותר של הכיסא הקבוע הייתה סמלית ורוחנית. יהודי אשכנז חיו במשך מאות שנים בצל רדיפות, עלילות דם ותמותת תינוקות גבוהה. על רקע מציאות קשה זו, הפך כיסא אליהו ליותר מאשר אביזר המשמש פעם אחת בטקס הברית. הוא נעשה עדות חזותית מתמדת לכך שאליהו הנביא מלאך הברית, ומגינה של הקהילה שוכן עמה גם בימים שבהם אין מתקיימת ברית מילה.

מכל מקום עבורי, המפגש בין שאלתם הפשוטה של הקסים לבין מחקרה של ד"ר שחם רוזבי אינו רק דיון במנהג אחד. הוא חושף שתי תפיסות עולם שונות של קדושה. במסורת ביתא ישראל נשמרה הפרדה חדה בין מרחב הקדושה לבין מרחב הטומאה, ולכן ברית המילה נותרה מחוץ לבית הכנסת ונמנעו מלקיימה בשבת. לעומת זאת, במסורת האשכנזית התפתח מהלך הפוך: בית הכנסת הפך למרחב המכיל את כל מחזור החיים, וכיסא אליהו נעשה סמל מוחשי לנוכחותו המתמדת של הנביא ושל הברית בתוך חיי הקהילה.

שתי המסורות מבקשות לכבד את הברית, אך כל אחת עושה זאת מתוך תפיסת קדושה שונה. השאלה הגדולה היא כיצד מכריעים כאשר שתי מסורות עתיקות נפגשות באותו מרחב גיאוגרפי מדינת ישראל. כיצד ניתן לגשר על פער כה עמוק? אי"ה, זאת בפעם הבאה.