חזות גבריאל (ד"ר, ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת' - עושים טוב בישראל)"אשר שברת": "רבי עקיבא ורבי ישמעאל חד אמר: טול מידי הילך משה אשר שברת. ואחד מהם אומר: יפה עשה. משל למה הדבר דומה? למלך שקדש אשה, אמר לה: לאחר זמן אני משלח לך כתובתיך ביד שושבין. שלח המלך אחר זמן. עד שהוא הולך, מצא אותה שקלקלה עם אחר. מה עשה אותו שושבין? קרע אותה כתובה, אמר: מוטב שידון אותה כפנויה, ולא כאשת איש. כך הקדוש ברוך הוא קדש את ישראל, שנאמר: וקדשתם היום ומחר (שמ' יט י). בא משה ליתן להם את התורה, ומצאן שעשו אותו המעשה. מה עשה? שבר את הלוחות, שנאמר: וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם, ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם" (תנחומא, עקב, יב)
האגדה המיניאטורית המופלאה הזו, המובאת בפרשתנו, מפגישה אותנו עם אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בתולדות העם היהודי – מעשה שבירת הלוחות בידי משה רבנו למרגלות הר סיני.
המחלוקת בין רבי עקיבא לבין רבי ישמעאל האם משה נהג כשורה כאשר שיבר את הלוחות, מתפקדת כמוקד של מתח תיאולוגי ופילוסופי עמוק. לפי דעה אחת, האמירה "טול מידי הילך משה אשר שברת" מהווה מעין ביקורת או לכל הפחות תמיהה על עצם שבירת הלוחות הקדושים, מעשה המקביל למי שמשליך את כתובת האישה. מנגד, הדעה השנייה קובעת בפשטות "יפה עשה", ומצדיקה את המעשה לחלוטין.
המשל המובא מייד לאחר מכן משווה את מעשה משה לשושבין שקרע את כתובת הכלה שסרחה בטרם מסירתה הרשמית, כדי להצילה מדין חמור של אשת איש ולהותירה במעמד של פנויה. באותו האופן, משה רבנו בחר לשבור את הלוחות המגלמים את "כתובת הנישואין" הרוחנית בין הקב"ה לישראל, ובכך מנע ממצב שבו חטא העגל יחייב כלייה מוחלטת מכוח ברית הנישואין המחייבת.
כיצד ייתכן שמשה, הנביא הגדול מכולם, בוחר להשליך ולהחריב את היצירה האלוקית העליונה ביותר – לוחות אבנים שמעשה אלוקים המה ומכתב אלוקים חרות על הלוחות? האם שבירת הלוחות הייתה מעשה של התפרצות זעם אנושית, כפי שמשתמע לכאורה מהביטוי "אשר שברת" המהדהד בארמית כמעין ביקורת על נטילת האחריות של משה? למה מכריע המדרש להשוות את מעמד הר סיני למערכת יחסים רומנטית של קידושין ושושבין, שבה דווקא קריעת מסמך היסוד היא המצילה את הקשר?
אפשר כי מענה על שאלות אלו מחייב אותנו להיכנס לעובי הקורה של מושג ה"ברית" בהקשר של המציאות האנושית המורכבת. כאשר הקב"ה מקדש את ישראל במעמד הר סיני, נוצרת מערכת מחייב עליונה, שבה הלוחות אינם רק ספר חוקים, אלא עצם מהות הקשר המאחד שמיים וארץ. אולם, החטא הנורא של העגל מאיים למוטט את היסודות הללו. חז"ל מציגים כאן אנלוגיה מבריקה: השושבין, הרואה את הכלה מקלקלת עם אחר טרם כניסת הכתובה לתוקף מלא של מסירה רשמית לידי הבעל, מקריב את המסמך החומרי כדי להציל את נפשה של הכלה.
שבירת הלוחות על ידי משה איננה ביטוי לייאוש מול עמי הארץ, אלא פעולה אמיצה של מנהיג המבין שכאשר המציאות מתקלקלת מיסודה, אי אפשר להחיל עליה מערכת משפטית נוקשה ומושלמת. אם הלוחות היו נמסרים במצב כזה, תוקף הברית היה הופך למאכלת קטלנית עבור עם ישראל בשל הפרת תנאי הנישואין. בתושייתו, מעדיף משה לשבור את הכלים – לאבד את החפץ הקדוש ביותר – ובלבד שהעם יוגדר כ"פנויה" במובן זה שעדיין לא הושלמה מסירת הכתובת במלוא תוקפה הפורמלי, וכך ניצלים ישראל מעונש מוות מיידי.
השלכה מרתקת זו מתחברת בחוטים סמויים אל פרשת עקב שבה אנו עוסקים, שבה משה מזכיר לעם את מעשה העגל ואת שבירת הלוחות מתוך מבט לאחור המבקש לבנות מחדש את הקשר. התורה מלמדת אותנו בהמשך על לוחות שניות – לוחות שנפסלו ונחקקו מחדש בידיו של משה, בבחינת "לוחות ראשונים שבורים ומונחין בארון". אני מאמין שזהו הסוד הגדול של היהדות: השברים אינם סוף פסוק. העובדה שהלוחות השבורים שוכנים יחד עם הלוחות השלמים בארון הקודש מלמדת כי דווקא השבר, התיקון שלאחר הנפילה והיכולת לבנות מחדש מתוך ההריסות, הם המעניקים לעם ישראל את עומק הקיום שלו.
בחיי היומיום שלנו, אנו נתקלים לא פעם בשברים משפחתיים, אישיים או ציבוריים, שבהם נדמה כאילו הכל נחרב ואין עוד תקווה לאחות את הקרעים. המדרש מלמדנו להסתכל על השבר במבט חדש: לפעמים, שבירת המסגרת הישנה והנוקשה היא תנאי הכרחי כדי למנוע אסון וכדי לפנות מקום לברית חדשה, עמוקה ובוגרת יותר, הנבנית מתוך תשובה ומתוך הכרה במגבלות האדם.
משה השכיל להבין ששלמות פורמלית חסרת ערך אם היא מביאה לחורבנו המוחלט של העם, ולכן בחר בשבר המציל על פני שלמות מכלה. מתוך כך אנו למדים כי היהדות אינה תובעת מאיתנו מושלמות מלאכותית המנותקת מן המציאות, אלא מעניקה מקום של כבוד ללב השבור, ללוחות השניים, ולתהליך השיקום האנושי.
אני משוכנע שהבנה זו מעניקה לנו כוח עצום גם בדורנו אנו, שבו אתגרי השעה דורשים מאיתנו לא פעם להכיר בשברים הקיימים במציאות, לא להיבהל מהם, אלא לצמוח מתוכם אל בנייה מחודשת, מתוך אמונה גדולה שגם הלוחות השבורים ראויים להיות בארון יחד עם השלמים.
