ידינו לא שפכה את הדם

בחברה הישראלית הכרוניקה היום־יומית מלאה מקרי רצח, לא רק של אנשים הזרים זה לזה אלא אפילו מקרים של בן ההורג את הוריו, סב ההורג את נכדתו, בעל הרוצח את אשתו ואשה את בעלה, יד איש ברעהו. מפני חומרת עוון שפיכות דמים מקפידה התורה [במדבר לה לא] להעניש את הרוצח בכל חומרת הדין וציותה: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת". התורה מנמקת את ההקפדה הזו: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו".
הרמב"ם בהל' רוצח [פ"ד ה"ט] מסביר: "אף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהם השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים . . . וכל מי שיש בידו עוון זה הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה ולא יצילוהו מן הדין".
בפרשתנו מובאים שני מקרי רצח כאלו, האחד פרשת רוצח בשגגה, שאינו בן מות, ועונשו לנוס לעיר המקלט ולשבת בה עד מות הכהן הגדול, וגם עליו כתבה התורה: "ולא תיקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשבת בארץ עד מות הכהן". והסביר זאת בספר החינוך [מצוה תט]: "עוון הרציחה חמור עד מאד . . . ולכן ראוי למי שהרג שוגג, מכיוון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים". מקרה הרצח השני הוא פרשת עגלה ערופה הבאה על רצח שיש בה גופה אך "לא נודע מי הכהו", ולמרות שהחקירה מצויה במבוי סתום אין אנו סוגרים את התיק, אלא מנסים לתקן את המעוות.
הבדל נוסף אנו מוצאים בעוון הרצח שאינו מצוי בשאר העוונות. בכל חטא ועוון אנו מענישים את האשמים הישירים, ולא עוסקים באשמים העקיפים. אבל בעוון רציחה אנו מרחיבים את הטלת האחריות לא רק על הרוצח במזיד אלא גם על ההורג בשגגה, ולא רק על ההורג הישיר בלבד אלא היא מוטלת גם על האחראים העקיפים. הטלת אחריות עקיפה מוצאים אנו אצל ההורג בשגגה, שלא רק את ההורג הישיר אנו קושרים לחטא אלא גם את הכהן הגדול, שישיבתו של הרוצח בעיר המקלט היא עד מות הכהן הגדול. ולפי הגמרא במסכת מכות [יא ב] לא הגלות לעיר המקלט של הרוצח בשגגה היא המכפרת, אלא מיתת הכהן הגדול. ועל כך שואלת הגמרא: מה היה לכהן הגדול לעשות מדוע הכפרה תלויה במיתתו? ולפי הגמרא שם אחריותו מצומצמת: "שהיה לו לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא ביקש". לפי רש"י אחריות הכהן הגדול היא רחבה יותר: "שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו". אחריות עקיפה מוצאים אנו גם בעגלה ערופה, שעל דברי הזקנים האומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה" שואל רש"י: "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם?, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה". גם כאן יש לרצח אשמים עקיפים ועליהם לתת עליו את הדין.
הרמב"ם מסביר שהכהן הגדול "הוא האיש הגדול בבני האדם והיותר אהוב על כל ישראל" וכשהוא מת העם כולו כואב ומצטער על החיסרון והאבדה, וטבע האדם למצוא נחמה על פגעו שלו כאשר אחרים פגועים כמוהו או יותר ממנו, ולכן במות הכהן הגדול, שהצער מקיף את כל הציבור, תשקוט נפש גואל הדם על מות קרובו. ואילו במקרה של חלל שלא נודע מי הכהו – לפי הרמב"ם – אין אנו מאשימים את זקני העיר, אלא אנו מערבים את זקני העיר כדי לתפוס את הרוצח האלמוני. לכן אנו עושים מעשים ברוב עם ובפרסום, כדי שיבואו בני אדם שידעו או שמעו על ההריגה, ודרכם יתגלה ההורג.
(שופטים תשפ)