הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')פרשת 'עקב' עוסקת בהרחבה בעניינים שבין אדם למקום. משה רבנו מדבר על הקשר של עם ישראל לבורא עולם, על ציות למצוות ה', על שכר ועונש, השגחת ה' על עמו והבטחותיו ועוד. נראה שהיה חשוב למשה להטמיע בעם לפני כניסתם לארץ עקרונות אמונה ועבודת ה', שהם עיקרי הזהות, השליחות ואורחות החיים שנתבעים מהם, ואשר שמירתם ויישומם יובילו את עם ישראל לברכה ולהצלחה.
האם המצוות החברתיות והמוסריות פחות חשובות בעיני משה? בוודאי שלא! בתוך כל נאומיו ובכל פרשות הספר נוכחת ונשזרת הדרישה החשובה: היה בן אדם לחברך. אמחיש זאת בשלוש נקודות בפרשה:
* האידיאל הדתי הנעלה אליו צריך כל יהודי לשאוף לפי פרשתנו הוא "לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ". בתוך הדרישות המובהקות של בין אדם למקום מופיע הציווי: "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו", שחוזר שוב ושוב בספר 'דברים', ועניינו במישור שבין אדם לחברו.
חכמים הסבירו שמשמעות הציווי היא הליכה בדרכי ה' והעתקת מעשיו הטובים לחיי האנושיים: "מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק, מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד" (שבת קלג, ב).
הרמב"ם מסכם עיקרון זה וכותב שהציווי "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו" של ה' מחייב: "להתנהג… בדרכי החמלה והרחמנות והצדקה והחסד, והוא אמרו: 'ואהבת לרעך כמוך'" (ספר המצוות, שורש ט). ההליכה בדרכי ה' מופיעה בתוך הציוויים על יראת ה', אהבתו ועבודתו כדי ללמד שהיא חלק אינטגרלי ואינהרנטי בעבודת ה'.
* בהמשך הפרשה מופיע התיאור של ה' שהוא "הָאֵ-ל הַגָּדֹ֤ל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה, וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה", ומייד התורה מצווה גם עלינו: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (י, יח-יט). כאן ישנה המחשה קונקרטית ומעשית לקביעת חכמים שעלינו להתנהג עם אחרים, ובמיוחד עם מי שהיו בעמדות נחיתות בחברה, בהתאם לדרכי החסד והחמלה בהם מתנהג ה' עם בני האדם.
*חלק עיקרי בפרשתנו סובב סביב קבלת לוחות הברית. משה מתאר את עלייתו להר סיני לקבל את הלוחות, את ירידתו מההר כשהלוחות בידיו, את חטא העגל ושבירת הלוחות שבאו בעקבותיו, ואת עלייתו שוב להר סיני כדי לפסול ולקבל את הלוחות האחרונים.
כל "בן חמש למקרא" בוודאי יודע כמה לוחות היו, אך למרות זאת, בכל חמש הפעמים שהלוחות מוזכרים בפרשה, משה מדגיש: "שני לוחות אבנים". המילה "שני" מיותרת לכאורה כבר בפעם הראשונה שהיא מוזכרת, ובוודאי בכל שאר הפעמים.
נראה לי שהיא באה להדגיש שיש שני חלקים לעשרת הדיברות: האחד כולל מצוות שבין אדם לסמכות שמעליו; והשני מפרט מצוות שבין אדם לאדם שלפניו. משה רבנו בא להדגיש לנו בחוזרו על המילה "שני", שיש שני חלקים לתורה שירדו לעולם כרוכין זה בזה, והמקיים את האחד בלי האחר עושה תורתו פלסתר.
לא פעם אנו פוגשים באנשים שמדקדקים ביותר בעניינים שבין אדם למקום, אך מקפידים הרבה פחות על המצוות שבין אדם לחברו. יש סיפור ידוע על אדם שהניח קרטון חלב במקרר שבפינת הקפה במקום עבודתו, וכתב על הקרטון "פרטי". והנה שוד ושבר, למרות שהעובדים היו שומרי מצוות, היו מי שלקחו מהחלב. על הקרטון הבא שקנה והניח הוא כתב: "פרטי" בטוש אדום ובכתב גדול ובולט, אך שוב אחרים שתו מהחלב שלו. על הקרטון השלישי הוא לא כתב "פרטי", אלא כתב: "חלב נוכרי – לא מהדרין". הפעם איש כבר לא נגע בחלב…
סיפור זה ממחיש את הטעות הגדולה שאנשים נכשלים בה לא פעם. הרי אותה תשתית הלכתית שדורשת מאיתנו להימנע מחלב נוכרי, היא שמלמדת אותנו להימנע מגזל. יתרה מזו, איסור חלב נוכרי הוא גזירת חכמים, בעוד איסור גזל הינו מדאורייתא. אותו בורא עולם שציווה על המצוות שבין אדם למקום ציווה על 'ואהבת לרעך כמוך' ועל "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך", וברור שגם אם לא בוכים על חלב שנשפך, בוודאי שנוא עליך כשהחלב נלקח.
כשאנו קוראים בתשומת לב את ספר 'דברים', אנו מגלים כיצד בתוך כל הנאומים והאזהרות על עקרונות אמונה ועל דרישות והדרכות בעבודת ה', שילב משה רבנו את המצוות שבין אדם לחברו, והדגיש שיש שני לוחות הברית. הברית שה' כרת אתנו מחייבת שנקיים את שניהם, כי מי שמחזיק רק בלוח אחד, גם לוח אחד אין לו.
