הרב חגי לונדיןלפני מותו אסף יעקב אבינו את כל בניו, ולדברי חז"ל, רצה לוודא שהם שלמים באמונתם בטרם יברכם. יעקב חשש, כלשונם: "שמא חס ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו" (פסחים נו, א). הרמב"ם סיכם: "שבשעה שקיבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו… אמר להם: בניי, שמא יש בכם פסלות… ענו כולם ואמרו: 'שמע ישראל'… פתח הזקן ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששיבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה" (הלכות ק"ש, א, ד).
מדרש זה מובא גם בתרגום הירושלמי לפסוק (מט, א), אולם יש בו שינוי אחד, והוא שיעקב לא עונה לבניו: "בשכמל"ו", אלא: "יהא שמיה רבה מבורך לעלם ולעלמי עלמין", כפי שאנו אומרים בקדיש. מבחינת התוכן, אין הבדל משמעותי בין שתי הגרסאות, שהרי בשתי האמירות מברכים את שמו ומלכותו של ה', אולם בדרך האמירה יש הבדל קיצוני. "בשכמל"ו" הוא המשפט שנאמר הכי בשקט, (פרט ליוה"כ), ואילו "אמן, יהא שמיה רבה" הוא המשפט הקולני ביותר שאומרים בתפילה.
אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו" בשקט מתבססת על המדרש המספר, שכשעלה משה למרום שמע את מלאכי השרת "מקלסין להקב"ה" במשפט זה, והורידו לישראל, אך ציווה להם לאומרו בחשאי, כיוון שזוהי אמירה שהייתה שייכת רק למלאכים, וכביכול נגנבה מהם (דב"ר ב, לב). לכן כל השנה אומרים אותו בלחש, ורק ביום הכיפורים, כשאנו דומים למלאכים, אומרים אותו בקול רם.
עניית "יהא שמיה רבא" צריכה להיעשות דווקא בקול רם. הגמרא אומרת: "כל העונה: 'אמן יהא שמיה רבא מברך' בכל כוחו – קורעין לו גזר דינו" (שבת קיט, ב). רש"י פירש שהכוונה היא: בכל כוונתו, אך ראשונים רבים אחרים סבורים שהכוונה היא "בכל כוחו ממש כי בזו מעורר כוונתו" (הריטב"א ורבנו יונה), וכן מפני שבכך מבטלים גזירות קשות (ר"י בתוספות).
נראה שההבדל הטכני בצורת האמירה משקף הבדל מהותי בין שתי האמירות הללו. באמירת "בשכמל"ו" ממליך האדם את הקב"ה על עצמו, וזאת עליו לעשות בינו לבין עצמו, בשקט גמור, מתוך התרכזות והתכנסות אל תוככי נשמתו. "יהא שמיה רבה", לעומת זאת, היא אמירה שמביעה את המלכת הקב"ה על העולם כולו, שכן הקדיש, ש"יהא שמיה רבה" הוא המשפט המרכזי בו, הוא תפילה לקידוש ה' בעולם, שנוסדה על-פי הפסוק: "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (יחזקאל לח, כג).
המסורת היהודית אימצה את שתי האמירות. המלכת ה' על עצמנו אמורה להיעשות בריכוז ובשקט. המלכת ה' באמצעות מדבקות על מכוניות או הדפסות על חולצות שמכריזות: "ה' הוא המלך" מופיעה תמיד על גב החולצה או על אחורי המכונית. היא מנסה לשכנע אחרים ולא את האדם עצמו, ואין היא דרך אפקטיבית להעברת מסרים דתיים. כמו שאמר רבי ישראל מסלנט: "יכול אדם לזעוק 'שמע ישראל' בקול גדול, כדי להמליך את הקב"ה על כל העולם, אך בה בעת הוא עלול לשכוח להמליך אותו על עצמו…".
בד בבד עם המלכת ה' על עצמנו, אנו אמורים להיות גם בבחינת שופר גדול הקורא: "יהא שמיה רבה מבורך" בקול רם ובכל כוונתו. אנו נושאים את המסר הזה לכל מקום, הן כשאנו מתעלים בלימוד תורה וחותמים בקדיש דרבנן, והן כשאנו יורדים לתהומות הכאב בהלוויית המת וחותמים בקדיש יתום.
שני סוגי ההמלכות משתלבים בחיי היום-יום בדרך שמגולמת, לדברי חז"ל, בפסוק "ואהבת את ה' א-להיך", שבא מיד לאחר אמירת "בשכמל"ו". חכמינו שאלו: כיצד אוהבים את ה'? ותשובתם הייתה: "שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות", והבריות יאמרו עליו: אשרי אביו ורבו שלימדוהו תורה… "כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו" (יומא פו, א).
תודעה זו של מחויבות לקדש שם שמים בחיינו צריכה להנחות אותנו גם בהיותנו בחברה נכרית או מנוכרת, ובהתנהגותנו היום יומית עליה להיות ניכרת. בכך אנו עונים בחיוב לאתגר שהטיל יעקב על בניו לפני מותו: להמשיך את דרך ישראל סבא.
