נהוראי מאיר (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)אירוע שבירת הלוחות על ידי משה רבנו, המתואר בפרשתנו, הוא אחד מרגעי השיא הדרמטיים והמכוננים בתולדות עם ישראל. לכאורה, מדובר בהבעת כעס של מנהיג הרואה את עמו חוטא בעגל.
אך מתוך הכתובים בפרשתנו, ניתן לדייק שמדובר בהחלטה מודעת של משה. דיוק זה עולה מתוך ההשוואה בין המתואר בספר שמות לבין המתואר בספר דברים. בספר שמות נאמר: "וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר" (שמות לב, יט). במבט ראשון, משה רואה בעיניו את המתרחש במחנה, מתמלא חימה ומגיב במקום.
לעומת זאת, בספר דברים, כאשר משה משחזר את האירוע באוזני העם, הוא מדגיש שהשבירה הייתה מכוונת ומתוכננת, וכך הוא אומר: "וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם "(דברים ט, יז). הביטוי "ואתפוש" וכן התוספת "לעיניכם" מלמדים על פעולה אקטיבית, מודעת ומחושבת. משה אינו מגיב רק מתוך סערת רגשות חולפת, אלא אוחז בלוחות ומכוון לשבור אותם דווקא לעיני ישראל.
כך מסביר הנצי"ב מוולוז'ין: "משום שרצה משה לשבור את לב העם ולהסעיר דעתם, בראותם אשר משה משבר לעיניהם סגולה נפלאה כזו, ויהיו נעצבים עד שלא ימצאו ידיהם למחות על כל מה שעשה, שנשברה לעיניהם סגולה שאין כמוה בעולם".
הנצי"ב מסביר שמשה ביקש לזעזע את העם – מדובר בצעד חינוכי שאמור לשקף להם את חומרת המעשה. משה הבין שמילים לבדן לא יעזרו, וכדי לעורר את העם ששקוע בתרדמה רוחנית ובטעות קשה, יש צורך במעשה קיצוני ומרעיש: ניפוץ הלוחות – מעשה אלוקים – לעיני העם כולו.
לעומתו, הרמב"ן מציע כיוון שונה, וכך הוא כותב: "לומר כי לא נמנע משה בכל זה מלשבר אותם, כי חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא, ולא יכול להתאפק". לפי הרמב"ן, משה כעס על העם עד שלא היה יכול להימנע משבירת הלוחות. יש בפירוש זה פן אנושי מאוד: הכעס והזעזוע ממעשה חמור כל כך, יכולים להביא גם מנהיג כמשה לפעולה יצרית ובלתי נמנעת כגון שבירת הלוחות.
לצד גישות אלו, ניתן להציע הסבר שונה לחלוטין, כפי שמובא בתלמוד הירושלמי (תענית פ"ד): "ר' עזרה בשם ר' יהודה בי רבי סימון: הלוחות היו משאוי ארבעים סאה והכתב היה סובלן. כיון שפרח הכתב – כבדו על ידיו של משה ונפלו ונשתברו."
המשקל הפיזי של הלוחות היה כבד מאוד (40 סאה), אך הכתב האלוקי שבהם נשא את המשא. ברגע שהעם חטא והפך בלתי ראוי לקבלת התורה, הסתלקה הקדושה והאותיות פרחו חזרה לשמיים. באותו רגע, הלוחות חזרו להיות אבנים כבדות, ומשה פשוט לא היה יכול להחזיקם עוד פיזית – הם כבדו ונפלו מידיו.
לפי הירושלמי, הקדושה היא כוח רוחני עצמאי הפועל כמעט כחוק טבע: ברגע החטא הקדושה מסתלקת מאליה, כי אין לה אחיזה במציאות ירודה. לפי הסבר זה, משה לא שבר את הלוחות ביוזמתו ואף לא מתוך כעס, אלא הם נשברו מאליהם.
לעומת הירושלמי, לפי הנצי"ב מתגלית אישיותו המיוחדת של משה וגישתו החינוכית העמוקה. בשעה שמשה רואה את חטא העגל הוא אמנם כועס, אך הוא מעדיף להתאפק עד אשר יגיע אל המחנה, כדי שהעם יראה במו עיניו את שבירת הלוחות ולא יישאר אדיש.
לעיתים בחיינו כהורים או כמחנכים, מילים, גערות או הסברים מנומקים כבר לא מצליחים לחדור את האדישות או את הקיבעון של הצד השני. הנצי"ב מדייק ממעשהו של משה, שפעמים יש צורך ב"זעזוע מבוקר": צעד עוצמתי, בלתי נשכח, שמטרתו אינה להרוס, אלא לשבור את חומות הלב, להעיר מתרדמה רוחנית או מחשבתית, ולפתוח פתח לתיקון אמיתי.
