הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)אחד מהרגעים החשובים בתפילת שחרית של שבת הוא המעמד בו מכריז הגבאי על תפילת 'מי שברך לחולים'. בן רגע, מתקבצים להם אנשים ליד הבימה, כדי למסור את שמו של קרובם הזקוק לרפואה. ללא ספק יש בתפילה זו תועלת גדולה במישור האישי ואף הציבורי. ההזדהות של הציבור עם סבלו של היחיד הופכת את החברה לרגישה ואמפטית וגם היחיד מרגיש הרבה יותר טוב כאשר הוא תורם במשהו לרפואת קרובו.
הבעיה היא שמבחינה הלכתית, נראה שצל גדול מעיב על תפילה זו. כידוע, שבת היא זמן של שמחה ועונג. אין מתענים בשבת (מלבד תענית חלום) וכן נמנעים מכל צער. כיצד אם כן אנו מרשים לעצמנו להתפלל בשבת על החולים, באופן שמעורר צער?
סכנה בו ביום
המשנה במסכת תענית (ג, ז) קובעת מספר מקרים שעליהם ניתן להריע בשופר בשבת: "על אלו מתריעין בשבת: על עיר שהקיפוה נכרים, או נהר, ועל הספינה המיטרפת בים". התלמוד הבבלי (תענית כב, ב) מוסיף שמלבד אלו היחיד רשאי להתענות אף על "יחיד שנרדף מפני נכרים או מפני לסטין, ומפני רוח רעה". מהי רוח רעה? יש מספר הסברים לכך בראשונים; אחד מהם הוא שמדובר ב"חולי ממיני החולאים".
מכאן מסיק הר"ן ש"אפשר שעל זה סמכו בהרבה מקומות שאומרים על החולים מצלאין בשבת, ומכל מקום דוקא שיש בו סכנת היום, שלא שנינו רוח רעה אלא דומיא דספינה מטרפת בים ויחיד הנרדף מפני גויים". ההיתר לתפילה על החולים לפי דברים אלו אינו חל אלא במקרה בו קיימת סכנה קיומית לחולה באותו יום. אולם, כאשר מדובר בחולה שאין סכנה לחייו בו ביום, אין היתר להתריע או להתפלל עליו. כן נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח רפח, י).
האם בכך נסתם הגולל על ההתייחסות לחולים לא מסוכנים בשבת? לא ולא. ליבם ונפשם של חכמינו היו עם החולים, ולכן, חרף העובדה שיש בדבר צער, התירו לבקרם ("בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת"; בבלי שבת יב, ב), בתנאי שלא ירבו צער אלא רק יאמרו להם "שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבא". מכאן למדנו שכשמזכירים חולים שאין בהם סכנה בשבת יש לומר רק משפט זה (משנה ברורה רפח ס"ק כח), שמשמעו: השבת מונעת מאתנו לזעוק, אך בזכותה תבוא רפואה במהרה לחולה.
מנהג עוקר הלכה
השאלה בה פתחנו קשה אפוא כפליים: כיצד אנו אומרים היום בשבת 'מי שברך' לכלל החולים ומבקשים עליהם רפואה? אמנם אנו מזכירים ש"שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא" אך מנגד אנו גם מבקשים שהקב"ה ישלח להם רפואה שלמה מן השמים, שזו תפילה של ממש?
את הקושיה הזו הקשו מספר אחרונים, ביניהם ערוך השולחן (או"ח רפז, ב) והיעב"ץ (שו"ת שאילת יעב"ץ א, סד). מדבריו של האחרון עולה כי גם אמירת "שבת היא מלזעוק" וכו' לא תועיל, שכן לדעתו כל אמירה בשבת שאינה לצורך היום אסורה מדין "שלא יהא דיבורך של חול כדיבורך בשבת". על מי אפוא אנו סומכים באמירת תפילה זו היום?
יש שניסו למצוא הסברים למנהג זה (ראה למשל מגן אברהם על או"ח רפח ס"ק יד), אך התשובה נראית פשוטה. גדול כוחו של מנהג הציבור במקרה זה מההלכה הפסוקה. הפוסקים פסקו את דבריהם מתוך הספר, אך המנהג נקבע לאור תחושות הלב של הקהל, שמצידו חש צורך עז להזכיר את החולים בשעת ההתכנסות הגדולה בתפילת השבת. התוקף שאנו נותנים למנהג זה כיום הוא בעיני מעין המשך לאמפתיה שהפגינו חכמים אל מול האבלים והחולים, כשהתירו לנחמם ולבקרם בשבת. חרף הקושי ההלכתי שבדבר, חכמינו אפשרו זאת, ונראה שגם עלינו להמשיך בדרך זו.
פתרון כפול
ואולם, אם כבר אנו מאפשרים את המשך קיומו של המנהג, יש לפחות להקפיד על כך שהוא ייעשה בדרך הנכונה. שכן, בנוסח המקובל בימינו נראה שאנו מחמיצים לחלוטין את הנקודה. היות שאנו מונים יחד את כלל החולים – כאלו שיש בהם סכנה בו ביום וכאלו שאין בהם סכנה – אנו יוצאים קרחים מכאן ומכאן: על חולים שיש בהם סכנה אנו אומרים "שבת היא מלזעוק", כאשר צריך לבקש רחמים עליהם באופן מפורש, ואילו על חולים שאין בהם סכנה אנו אומרים "וישלח להם רפואה שלמה", באופן שנראה כבקשת צרכים בשבת.
לפיכך נראה, שכדי יהיה טעם והגיון למה שאנו עושים, יש לקיים שני 'מי שברך לחולים'. הראשון יהיה מיוחד לאותם חולים שיש בהם סכנה בו ביום. כל חולה וחולה יזכה ל'מי שברך' פרטני ומיוחד שבו יתפללו מפורשות לרפואתו, מבלי לומר 'שבת היא מלזעוק'. מנגד, לחולים שאין בהם סכנה יעשו 'מי שברך לחולים' כללי. כל אחד יזכיר שם את החולה הפרטי שלו (ואינני מבין מדוע יש הנוהגים בהפרדה בין נשים לגברים בכך) אצל הגבאי, תוך השמטת המלים "וישלח להם רפואה שלמה מן השמים". כך גם נקיים את המנהג, גם נתפלל כמו שצריך לאלו שזקוקים לכך, וגם נימנע מלבקש צרכים בשבת.
(שמות תשעה)
