כבכל שנה, אנו מציינים את ראש השנה בתאריכים א' ו-ב' בתשרי, אולם א' בתשרי, שהוא היום טוב המקורי הכתוב בתורה, חל השנה בשבת קודש. לראש השנה שחל בשבת קודש ישנן הלכות מיוחדות, הנוגעות לעיקר מהותו של יום זה. ראשית, נתור אחר המקורות של התורה שבכתב בסוגיה, ולאחר מכן נעבור לתורה שבעל פה. למרבה הפלא, המחפש את מאפייניו של ראש השנה במקרא יגלה שאין כאלה בנמצא. שכן, המועד המצויין ב-א' בתשרי אינו מכונה ראש השנה.
אולם, מועד זה כן זוכה לשני כינויים שונים בשני מקומות בתורה, המתארים את מהותו של יום. בפרשת אמור (ויקרא כג,כד) כתוב: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ". ומנגד בפרשת פינחס (במדבר כט,א) כתוב: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". מה בין "יום תרועה" ל"שבתון זכרון תרועה"? על כך עונה התלמוד (ראש השנה כט,ב; הדרשה בהירה עוד יותר בירושלמי ראש השנה ד,א):
"…אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר "שבתון זכרון תרועה", וכתוב אחד אומר "יום תרועה יהיה לכם"! לא קשיא, כאן – ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן – ביום טוב שחל להיות בחול".
הרי לנו שלשיטת ר' לוי בר לחמא, אכן שני ציוויים שונים קבלנו ממשה רבינו עליו השלום. האחד, והוא צווי לראש השנה שחל בחול, הוא לתקוע בשופר, ועל ידי כך לקיים דין "יום תרועה". מנגד, כאשר חל ראש השנה בשבת, המצוה היא אחרת: "שבתון זכרון תרועה", ומבאר רש"י על אתר: "ולא תרועה ממש, אלא מקראות של תרועה יאמרו". כלומר, אין בכלל מצוה בראש השנה שחל בשבת לתקוע בשופר, כי אם מצוה אחרת ישנה: לקרוא את הפסוקים העוסקים בתקיעה בשופר. התלמוד דוחה דרשה זו מיד, כתוצאה מעדות המשנה על גלגולי מנהג התקיעה ביום טוב של ראש השנה שחל בשבת. המשנה, בראש הפרק הרביעי ממסכת ראש השנה מספרת:
"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת: במקדש היו תוקעים, אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד, אמרו לו – אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין".
הרי שהיו תקופות (בזמן המקדש ובגלות הסנהדרין ביבנה) בהן תקעו בראש השנה שחל בשבת, וכיצד יעלה על הדעת שאין בכלל מצוות תקיעה בשבת [שאלה נוספת ששואל התלמוד היא מה פשר האיסור לתקוע, שהרי אין בתקיעת שופר בשבת משום עבירה על אחת מל"ט אבות המלאכה]? לכן מביא התלמוד את עמדתו של רבא:
"אלא אמר רבא: מדאורייתא מישרא שרי (מותר לתקוע בשבת), ורבנן הוא דגזור ביה, כדרבה. דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר, ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. והיינו טעמא דלולב, והיינו טעמא דמגילה".
מתברר שלא דרשת הכתוב היא שמנעה את התקיעה בשבת, אלא חשש שמא אנשים לא יקפידו על דיני טלטול חפצים ברשויות השבת, ולכן אסרו חכמים על התקיעה, כשם שאסרו על נטילת לולב וקריאת מגילה בשבת (בזמנים שהיו מקדשים את החודש על פי הראייה אף פורים דפרזות יכול היה ליפול על שבת קודש, מה שאין כן היום, שאנו הולכים לפי חשבון הלוח, ואפשרות כזו נמנעת).
מכל מקום, המסורת של חכמים קובעת שגם מחוץ למקום המקדש (שם לא היה חשש לטלטול כנגד חוקי ההלכה, ככל הנראה), כגון ביבנה, תקעו בשופר. בהמשך הסוגיה מובא דיון מהו הקריטריון למקום הראוי לתקיעה בשבת, ונחלקו התנאים האם רק בית הדין של יבנה היה ראוי לתקיעה, או שמא בכל מקום שיש בית דין קבוע, שסמכויותיו דומות לאלה של בית הדין ביבנה, מותר לתקוע. דעה שלישית סוברת שבכל מקום שיש בו בית דין, אפילו בסמכויות פחותות מאלה של בית הדין ביבנה – יותר לתקוע. כל ההיתרים הללו נובעים מההנחה שבפני בית דין, שמומחים הם, לא יבואו ישראל להעביר את השופר שלא כדין, ולכן אין מקום לגזור ולאסור על התקיעה.
ובאמת, גם הראשונים נחלקו בשאלה הלכתית משמעותית זו. הרי"ף (דבריו ושיטתו מתוארים בהרחבה אצל ראשוני ספרד על הסוגיה) למד שבכל מקום שיש בית דין בעל סמכויות מקומיות בלבד – מותר לתקוע. מנגד החמירו בסוגיה זו כמעט כל הפוסקים, וסברו שרק בבית דין כדוגמת זה של יבנה התקינו את התקיעה, אך לא בבית דין זוטר, ובוודאי לא בבית דין המפוזר ברחבי העולם.
הרי"ף לא רק למד את הסוגיה בצורה שונה מראשונים אחרים, אלא אף נהג כן למעשה, ולפי עדויות רבות התקין לתקוע בשופר בבית דינו בשבת קודש של ראש השנה! אולם, כאמור, מרבית הפוסקים חלקו עליו מכל וכל, וקבעו שאין להיתרו כל בסיס.
אם נעיין בשלחן ערוך נמצא פסיקה נחרצת וחד משמעית בנקודה זו (אורח חיים תקפח,ה): "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר. הגה: ואסור לטלטלו, אם לא לצורך גופו ומקומו".
יחד עם זאת, ברבות השנים, וכחלק מנסיון לחדש חלק מהנהגות ישראל בימי המקדש, קרא תיגר על המנהג המקובל אחד ומיוחד מגדולי ישראל בדורות האחרונים. גדול זה, ר' עקיבא יוסף שלזינגר שמו, איש ירושלים (למען הגילוי הנאות, כותב שורות אלו קשור אליו בעבותות משפחתיים). המכיר את קורות שיבת ציון החדשה בארצנו הקדושה בודאי נתקל בשמו של יהודי יקר זה, שהרים תרומה משמעותית להתיישבות העובדת שומרת התורה והמצוות בארצנו. הוא יזם ופעל נמרצות לטובת רכישת קרקעות, הכשרת עובדי אדמה ובניית תשתית כלכלית וחברתית שתספק למתיישבים את כל צרכיהם (תצויין במיוחד תרומתו המשמעותית להקמת המושבה פתח תקוה). יחד עם זאת, ובכך התעלה מעלות רבות מעל עמיתיו, ראה מטרה חשובה לא פחות לנגד עיניו, והיא לשמור על טהרת מחנה ישראל ונאמנותו לקדשי האומה, וזאת בצורה הקנאית והקיצונית ביותר שרק ניתן להעלות על הדעת.
אולם, היכרות ממין זה בלבד חוטאת לאמת על אודות אישיותו המופלאה. המדובר באחד מהגאונים התורניים המופלאים ביותר במאות האחרונות. על אף כל עיסוקיו הגשמיים בישוב הארץ, ובניהול מערכת שיווק והסברה למענה, מצא פנאי לכתוב ולהדפיס עשרות ספרים חשובים ועמוקים, שמעידים כי מדובר באחד מגדולי הדור. למעשה, עוד לפני עלייתו ארצה (בשנת תר"ל, 1870 למניינם) כבר הוכר הלמדן הצעיר כאחד מגדולי דורו, ובקשות רבות מספור למנותו כרבן של קהילות גדולות וחשובות נדחו על ידו. מרגשת ביותר היא הדחייה שדחה את הצעתה של קהילת בעטלאן בהונגריה, שהופנתה אליו אחרי שדרש בעיירה בדרכו לארץ הקודש (הציטוט מתוך הקדמת ספרו "קונטרס שמרו משפט", ירושלים תר"ס, 1900 למניינם):
"… כאשר באתי לקהילת קודש בעטלאן וכבדו אותי בדרשה, אחר הדרשה במוצאי שבת קודש באו אלי ראשי הקהילה וגם ראש הגבול סביב… לכתוב כתב רבנות לקבלינו שם לרב. אמרתי להם: 'כבר כתבתי תנאים עם כלה אחרת, היא ארץ ישראל, אשר לא אוכל לביישה'! ונסעתי משם כבורח…".
אם כן, גאון עצום זה הגיע לירושלים ובה המשיך במפעלו הרוחני-למדני יחד עם חזונו ההתיישבותי, שהיה לצנינים בעיני מנהיגי הישוב האשכנזי בעיר, שהתפרנס מכספי חלוקה. הללו ניצלו את מצוקותיהם של העניים המרודים בני העיר, ובנו לעצמם עמדות כח ושררה עושקת ורומסת כראשי הקהל. הרב שלזינגר התקומם בכל עוזו כנגד העוולות הקשות וכנגד המציאות המקולקלת של עניים המתפרנסים מן הצדקה בארץ הקודש במקום לחונן את עפרה, ומאבקו עלה לו בבזיונות ונידויים חמורים ונוראיים, מהם סבל עד ליום מותו.
מכל מקום, בשנת תרס"ד (1904 למניינם) החל הגרע"י שלזינגר לעורר סערה צבורית בעולם הרבני, בקריאתו לחדש את המנהג הקדום של תקיעה בשופר בעיר הקודש ירושלים, בראש השנה שחל להיות בשבת. זאת עשה מעל דפי הבטאון התורני תל-תלפיות שהתפרסם בהונגריה, ולקראת שנתיים רצופות בהן חל ראש השנה בשבת, הלא הן: תרס"ה ו-תרס"ו.
טיעונו העקרוני היה שאמנם כבר קבע הרמב"ם שרק בית דין מוסמך רשאי לתקוע, אולם הרמב"ם תלה את דבריו בעיקר בעיר הקודש ירושלים, ופחות בקיומו של המקדש. לכן, לו יצוייר שיצליחו לאחד את כל חכמי ירושלים, שהיו רוב מנין ובנין של חכמי ארץ ישראל בזמנו, יהיה לכך תוקף של מושב בית הדין הגדול, ויהיה מותר לתקוע במעמד זה. וכך ביקש לעשות: לכנס את כל חכמי האשכנזים בבית הכנסת "החורבה", ואת חכמי הספרדים בבית הכנסת "רבן יוחנן בן זכאי", ולתקוע בפניהם, כבפני בית הדין הגדול. עמדותיו בסוגיה זכו לביקורת נוקבת מצד כמה וכמה תלמידי חכמים, אולם הוא נותר דבק בעמדתו. סמוך למועד הנקוב התחוללה סערה קשה בירושלים, כאשר הקנאים, שביקשו לפגוע ברב שלזינגר מזה זמן על רקע התנגדותו להתנהלותם הכלכלית המושחתת ותפיסת עולמם המעוותת, ניצלו את הפולמוס והאשימוהו בכפירה וביזוי התורה שבעל פה, וחכמי ישראל לדורותיהם. הם אף הצליחו להניא את רבני ירושלים מלתמוך בגלוי בעמדתו של הרב שלזינגר (הוא טען בתוקף, וידוע שאיש של אמת צרופה וזקוקה היה, ששני רבניה הראשיים של ירושלים: ר' שמואל סלנט והאדר"ת, עליו כתבנו בשבוע שעבר, הודו לו ותמכו בעמדתו). מאחר שלא הצליח לכנס את מושבי בתי הדין הללו, נמנע הגרע"י שלזינגר מלתקוע בפומבי בשופר, אך יש הסוברים שתקע כן לעצמו, בין כותלי ביתו.
[מעניין לראות את תשובתו של חכם ירושלמי נוסף, הגאון ר' צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים, בדין מי שעבר ותקע בשבת אם קיים מצוות עשה של תקיעה בשופר בראש השנה או לא, ותלה זאת במחלוקת שני גאוני העולם – ר' עקיבא איגר ור' שלמה קלוגר, בשאלת תוקפה של תקנת חז"ל בסוגייתנו: האם היא השעתה לחלוטין את מצוות התקיעה, או רק דחתה אותה מפני חשש בלבד; על כך ראה שו"ת הר צבי חלק ב סימן פח. להרחבה על סוגיית התקיעה בשבת ראה בספרו הנפלא של גאון ישראל הרב שלמה יוסף זווין, המועדים בהלכה, עמ' נד-ס.]
מכל מקום, מאז ועד היום התקבל המנהג הרווח, שגם בארץ ישראל, ואפילו בעיר הקודש ירושלים ת"ו, אין תוקעין בשופר בראש השנה שחל בשבת, לעת עתה. אולם, בע"ה נזכה לשנה של ברכה והצלחה לכלל ישראל, ובכלל זה גם לביאת גואל צדק, ינון שמו, שיורנו את דרך ה' ונתיבותיו וישיבנו למצוות המקדש וקדשיו, ולהשבת קולו של השופר גם בראש השנה שחל להיות בשבת קודש.
ויהי רצון מלפניו יתברך שיקויימו בנו דברי הנביא ישעיהו (כז,יג): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (וביניהם אחינו השבויים בלבנון ואחינו השבוי על גבול מצרים), וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם".
תשס"ז