עיני (יפה) נעמי (ד"ר, פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)מועד הבחירות נקבע. לראשונה השנה כל בני ביתי יהיו בעלי זכות הצבעה. עובדה מרגשת ומלהיבה.
לבני הבית דעות שונות, וארוחות השבת מזמנות שיח שלא מתקיים על פי רוב במהלך השבוע. כך, בביתי ובבית חבריי, ארוחת שבת (או כל מפגש משפחתי מצוי) יכולה להוות שדה מוקשים פוטנציאלי, ולעיתים מספיקה הערה אגבית אחת על "המצב" כדי להצית סביב השולחן ויכוח פוליטי רגיש וטעון.
כאשר מדובר בחברים או בבני משפחה, פער אידיאולוגי גדול נחווה לעיתים כפגיעה אישית וכחוסר הבנה בסיסי של ערכינו מצד היקרים לנו. הרצון הטבעי לשכנע בצדקת דרכנו או בשגיאת האחר, עלול להפוך למאבק מתיש ומתסכל.
ייתכן שהבעיה מתחילה בעצם הציפייה לפתור את המחלוקת ולהגיע להסכמה. כאן כדאי להיזכר בתובנה המרתקת של ד"ר ג'ון גוטמן, חוקר זוגיות בעל שם עולמי ומחבר רב-המכר "שבעת העקרונות לנישואים מאושרים". גוטמן גילה במחקריו נתון מדהים: כ-69% מהמריבות בקשרים אינטימיים נסובות סביב מה שהוא מכנה "בעיות בלתי פתירות". אלו מחלוקות מתמשכות הנובעות מהבדלים שורשיים באופי או בהשקפת העולם. לפי גוטמן, הסוד לקשרים בריאים אינו בניסיון העיקש לפתור בעיות אלו, אלא בהכרה בכך שיש בעיות שלעולם לא תיפתרנה, ובוויתור על הפנטזיה של זהות מחשבתית.
יישום העיקרון הזה מחייב אותנו לשנות גישה. במקום להתמקד במה שמפריד, אציע לחפש ולמצוא את המשותף בינינו. הרי בבסיס הדברים, רובנו חולקים מערכת ערכים יסודית הדומה להפליא: אנו רוצים לשמור על צביון יהודי למדינה, מאמינים בציונות, מעריכים מעורבות אזרחית וחולקים תחושת אחריות לשגשוג ולביטחון של כולנו. כאשר מבינים זאת, קל לזהות שהפער בינינו לא נובע מאי-הבנה, אלא טמון בתעדוף ערכִּי שונה ובשרטוט דרכים אחרות להשגת החזון המשותף.
ויתור על הניסיון לנצח בוויכוח בשולחן שבת אין משמעו אדישות או הרמת ידיים! ניתן להסכים שלא להסכים – ולבחור להתמקד בשיח נעים וסקרן, מקדם שינוי ותובנות בנוגע לזירות אחרות בחיים (יש הרבה…).
הבגרות האמיתית טמונה לטעמי בחינוך למעורבות דמוקרטית, ובהכרת הטוב על כך שלבני המשפחה שלנו אכפת באמת מעתידנו המשותף. בהקשר זה, אני נוצרת את הזיכרון מהפעם בה יצאתי עם הוריי לבחור בפעם הראשונה, מלווה בתחושת שמחה וזכות היסטורית ייחודית לממש את חובתי האזרחית ולהשפיע על עיצוב דרכה של המדינה.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
