לשון הפה ולשון הנעל

מייחסים לאלפרד אדלר, את הביטוי: "לאדם יש שתי לשונות: לשון הפה ולשון הנעל". אם ברצוננו להבין מהו רצונו של אדם, טוען אדלר, נתבונן במעשיו ולא במילותיו. לאן שתלך נעלו – מה שיבחר לעשות בפועל – מעיד על הרצון המצוי בראש סדרי עדיפויותיו וערכיו במצב הנתון.
"רציתי להתפלל ולא הספקתי", "חשבתי לבקר אותה לפני הנסיעה ולא היה לי זמן", "תכננתי להפגין ולא יצא לי", "חשבתי עליכם ואם הייתי יכולה הייתי מסייע/ת יותר". משפטים אלה מהווים דוגמה למתח אמיתי בין אפשרויות וערכים בהם אנו מחזיקים, לצד הכרעות שנעשו בעניינם. בפועל בחרו הדוברים לתעדף את התפילה, ביקור החברה, ההפגנה והרחבת הסיוע, במקום נמוך ביחס לפעולה אחרת אותה הם ביצעו באותו הזמן.

משפטי ה"רציתי… אבל" מבטאים מידה של התנצלות ומטרתן לצמצם (לא בהכרח במודע) את המחיר הרגשי/מוסרי שלנו הכרוך בבחירה שעשינו, ובאי מימושה של האפשרות השנייה, הנתפסת מוסרית וראויה. מאחר שאינני רוצה להיתפס בעיני עצמי ובעיני סביבתי כחסרת אמונה, לא חברותית, כהת רגש – לא סולידרית ו/או לא נדיבה, אשתף את הזולת בכוונותיי (שלא מומשו) ואנכיח אותן כאילו היו מעשים.
לאסטרטגיית ה"כמעט עשיתי" יש רווחים נפשיים. היא מאפשרת לנו לחוש טוב יותר עם עצמנו ולהתקדם לאתגרי החיים הבאים. יחד עם זאת, בהשתמשנו בה אנו מפסידים הזדמנות לבצע בחירה שלמה ולקחת אחריות עליה ועל משמעותיה.
ימי המלחמה "קוראים" לנו קריאות מוסריות. לשרת במילואים ובצבא, ליטול חלק בפעולות סיוע כמו התנדבות לקטיף, מימון ציוד ותרומות, שיפוץ בתים שנהרסו, מתן טיפול וסיוע נפשי, אירוח ילדים ונכדים לתקופות ממושכות, תמיכה במשפחות מגויסים ומפונים, השתתפות בפעולות הנצחה, בפעולות מחאה או בהפגנות אחדות ועוד ועוד. מנגד, עומדים חיי השגרה ושיקולים כמו פרנסה, ייצוב מערכות היחסים בבית ובסביבה הקרובה, סיום לימודים ומימוש יכולותינו ומשאבינו במסלול ארוך טווח. אלו ואלו חשובים וראויים ומצריכים בחירה ותעדוף.
בכתבי טור זה, אבקש להביא אותנו לידי מודעות להכרעות שאנו עושים. שיח גלוי בינינו לבין עצמנו, וגם מול אחרים, לנוכח קריאות שונות לפעולה, המתקיימות בתוכנו ומצפות למענה, יאפשר לנו לפעול מתוך יושרה פנימית ותחושת חירות ואחריות. ובנימה אישית: רציתי לתרום מזמני להכנות לשבת, אבל בחרתי לכתוב כעת טור זה =)

לתגובות: naomieini1@gmail.com