היום נחלתי כישלון מפואר במבחן בית. מצאתי עצמי ישובה מול השאלות, כשאיני מבינה מה אני אמורה לכתוב ואיך להגיב אליהן. 40 דקות ראשונות של התלבטות וכתיבה הושלכו לאשפת המחשב הווירטואלית, וליבי הגביר את קצב פעימותיו…
תחום הקורס, יש לציין, רחוק מאוד מתחומי עיסוקיי בשגרה. אולם, עד מועד הבחינה נדמה היה לי כי עניין זה לא יפריע לי להתמודד עם האתגר… בפועל, ולאחר בזבוז זמן ניכר, יצאתי למטבח כשאני מכריזה בתסכול על פרישה והנפת דגל לבן. רגע לאחר מכן שבתי להתמודד, ובתום הזמן המוקצב שלחתי מסמך שבלשון המעטה, אינו חינני או ממצה, בצירוף התנצלות למרצה.
פרופורציות – בכך דנתי בטור הקודם. ואכן, ככלות הכל מדובר כאן בקורס העשרה אחד בתואר השני, השני שלי… עם זאת, חוויית המתח וההחמצה הייתה מוחשית ולא נעימה.
בשיחה עם אחותי, פסיכולוגית ולוגותרפיסטית בהכשרתה (כן, גם היא), היא הקשיבה לי בסבלנות ובאמפתיה והציבה בפניי פתח ומשאב: הבחירה נתונה בידיי כיצד לפרש את האירוע וכיצד להגיב אליו. בהקשר זה ויקטור פראנקל גרס כי במציאות שבה איננו יכולים להסיר מעלינו, באמצעים העומדים לרשותנו, את מקור המצוקה ומחוללה החיצוני, יש בידינו משאב רוחני, בעל יישום מעשי, המכונה "נקיטת עמדה": "אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבוֹר את דרכו" ("האדם מחפש משמעות"). "מה שהיה – היה", אמרה אחותי, "תבחרי ללמוד מהחוויה, ובהמשך בטח גם תכתבי על זה".
חוויית החמצה וכישלון יש בה פוטנציאל מערער של הדימוי העצמי שלנו. ניסיון גס להדחיקה מתבטא לא אחת בפסקול רגשי ועיקש של תחושת מועקה. עבודה פסיכולוגית בריאה תאפשר הטענה של החוויה במשמעות: הנה קיבלתי שיעור בענווה, התנסיתי בחריגה מאזור הנוחות, נדרשתי לחוסן וויסות רגשי ועוד. כתוצאה מהשיעור לחיים, שלא ביקשתי לקבל, אוכל לחוש בעתיד אמפתיה כלפי מי שישתף אותי בחוויה דומה. אזכור מניסיון שהמועקה המתלווה לכישלון עוברת, שהחיים מפתיעים ושאני אנושית…
בימי המלחמה אנו פועלים להסרת מקורות המצוקה החיצוניים, בדרכים רבות. לצד זאת, אנו נדרשים לנקוט עמדה שכלית, נפשית ורוחנית ולזהות באתגרי המציאות שיעור חיים אישי שיתורגם לתיקון מעשי, ולו קטנטן, שלנו ושל העולם.
לתגובות: naomieini1@gmail.com