זאב! זאב!

המשל הידוע על הרועה והזאב מיוחס לאיזופוס, מספר סיפורים יווני בן המאה ה-6 לפנה"ס. איזופוס פעל בתקופה שבה המילה המדוברת הייתה כלי פוליטי וחברתי חשוב. המשלים שסיפר הופצו בעל- פה ועובדו לכתב מאות שנים לאחר מותו. קשה לקבוע אם דבריו כוונו לדמויות היסטוריות מסוימות, או ששיקפו איומים וארכיטיפים אנושיים אוניברסליים. על כל פנים, המשל מספר על רועה צאן צעיר שהחליט להתבדח על חשבונם של אנשי הכפר וצעק בכל כוחו: "זאב! זאב! הצילו! זאב טורף את הכבשים!" אנשי הכפר, ששמעו את זעקותיו של הנער, נזעקו לסייע לו וגילו ששיטה בהם – וכך חזר הדבר מספר פעמים. ופעם אחת, כאשר הופיע זאב אמיתי והנער זעק לעזרה, איש לא בא לעזרתו והעדר (ויש אומרים גם הנער) נטרף…

המשל מלמד אותנו שאי-אמירת אמת כמו גם טיפוח מתמשך של בהלת שווא מערערים את האמון במקור המשמיע אותן. שיעור נוסף הוא שלאיומי הסרק מחיר כבד – הן עבור המשמיע אותם (סוף השקרן – בדידות או מוות) והן עבור קהל המאזינים, המפתח שחיקה נפשית וקהות חושים הגובלות בניכור ובאדישות.

את דינמיקת  "זאב זאב" משכלל בדרכו הייחודית נשיא ארה"ב טראמפשמזהיר את איראן מפני תוקפנות קיצונית שלא יוצאת לפועל. נראה כי טכניקה זו נועדה ליצר פחד בצד השני, ובעיקר לבסס בקרבו תחושת כאוס ובלבול. אולם, לאסטרטגיה זו מחיר פסיכולוגי ברור, שהמערב בכלל וישראל בפרט משלמים. אנו, הצבא והאזרחים, נדרכים מחדש בכל פעם ש'שערי הגיהינום' עולים לסדר היום ו"זאב" אפשרי מתקרב לגדר. תשישות מתפתחת למול התקווה הנכזבת (בינתיים) לשינוי בטחוני מחד (השמדת איראן הגרעינית), ולנוכח הקושי לנהל חיי שגרה במצב האמור, מאידך. תגובות הגנתיות שסיגלנו לעצמנו, מתבטאות בפיתוח ניכור או אדישות.

אבקש להציע סיום חדש למשל: לאנשי הכפר נמאס להקשיב לקריאות הרועה אודות הזאב המתקרב, והם כינסו ישיבה שזה סיכומה: "יש חשד סביר לקיומו של זאב סמוך לכפר, והנער מנצל אפשרות זו לרעה. במידה ויימצא מתאים, תוטל על הרועה הצעיר זכות וחובה: להתגייס ליציאה צבאית יזומה מתחומי הכפר לאיתור הזאב והרחקתו מן הכפר לצמיתות."

"זאבים" מגוונים בחיינו. המאיימים על קיומנו הגופני, הפסיכולוגי-חברתי והרוחני. בידינו הבחירה להזהיר מפניהם – כמניפולציה חברתית ולקוות לתוצאות טובות, לפתח אדישות או להתנכר למציאות. אך ישנה אפשרות נוספת: לקום ולפעול לגירושם מעבר לגדר.

לתגובות: naomieini1@gmail.com