שורץ אודי (רב, סא"ל, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאית)שאלה: בבסיסים רבים בצה"ל שולחים מזון מבושל מן המטבח המרכזי לנקודות קצה רבות. לעיתים הדבר מתבצע בתוך אותו בסיס, ולעיתים מבסיס אחד שולחים מזון לבסיסים אחרים ואף לעמדות מרוחקות. האם יש לחשוש במציאות כזאת לגזירת חכמים ביחס ל"בשר שנתעלם מן העין", או לחששות כשרות אחרים?
תשובה: פרשת השבוע, פרשת ראה, עוסקת בהרבה מענייני כשרות המזון. לומדי הדף היומי למדו בשבוע החולף את הסוגיה במסכת חולין (דף צ"ה), שם קבעו חכמים: "בשר – כיון שנתעלם מן העין, אסור". כלומר, בשר זקוק לשמירה מתמדת של אדם הנאמן על הכשרות, ואם לא הייתה שמירה כזאת – חוששים שמא בשר כשר הוחלף בבשר שאינו כשר, והוא אסור באכילה.
בעלי התוספות שם הדגישו: "וחומרא בעלמא הוא", כלומר ברור שמעיקר הדין ניתן לסמוך על כך שרוב הבשר כשר, ובכל מקום הולכים אחר הרוב; אלא שבאו חכמים וחששו גם לתרחישים רחוקים ונדירים של החלפה, וקבעו שהבשר זקוק להשגחה צמודה במיוחד.
יש מן הראשונים, ובראשם רש"י, שדחו מן ההלכה את החשש הזה לבשר שנתעלם מן העין, וקבעו שמדובר על חומרה יתירה שלא התקבלה להלכה. לעומתם, הרי"ף, הרמב"ם וגם השולחן ערוך (יורה דעה, סימן ס"ג) קיבלו להלכה את החשש, ופסקו שבשר שנתעלם מן העין ולא הייתה עליו השגחה צמודה אסור באכילה.
הגמרא במסכת חולין שם מסבירה, שאם הבשר נארז באריזה ייחודית עם סימון כשרות ברור – לא חוששים שהוא הוחלף. זו הסיבה שבכל תפוצות ישראל לא נמנעים מלרכוש בשר שנמצא באריזה מסומנת היטב. הדבר מפורש בשולחן ערוך (יורה דעה ס"ג א'), וכך סיכם הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, יורה דעה א' נ"ו): "מכל מקום מה שבמעטפות [=באריזות] הרי כולן כשרות, ולא שייך החשש כלל".
עם זאת, באותם משלוחים של מזון מבושל בצה"ל (וגם בחברות מזון והסעדה מחוץ לצה"ל), אין חותמת כשרות או אריזה ייחודית. בגמרא במסכת עבודה זרה (דף ל"ט) מפורש שקיימת חובה לשלוח מזון עם שליח שאינו נאמן על הכשרות רק כאשר המזון סגור וחתום. בגדר החובה הזו, כתבו אדמו"ר הזקן מחב"ד (שו"ת אדמו"ר הזקן, סימן כ"ח אות ב') שמדובר על תקנה מדרבנן, ומדין תורה אין לחשוש להחלפת המזון. לעומת זאת, מלשונם של פוסקים אחרים (ראו למשל פרי מגדים אורח חיים סימן תמ"ה, משבצות זהב ס"ק ד') משמע, שהחובה לשלוח מזון כשהוא סגור וחתום היא מן התורה.
אלא שבדברי הפוסקים הוצעו הסברים שונים להלכה זו, ועל בסיסם מסתבר שניתן בהחלט להצדיק את מנהג העולם שאין מקפידים בזה. כך, למשל, יש מן הפוסקים (ראו שו"ת חכם צבי, ל"ט) שכתבו שחוששים שמא השליח יהיה רעב בדרך, יאכל מן המזון, ואז ירכוש במקומו מזון אחר לא כשר. פשוט וברור שחשש כזה לא קיים בצה"ל, כאשר השליח עצמו הוא חייל, שסמוך אף הוא על שולחנו של צה"ל, והמזון מיועד גם עבורו.
נימוק אחר שהוזכר בפוסקים הוא שהשליח ירוויח משהו או יחסוך מעצמו טירחה אם יחליף את המזון הכשר במזון שאיננו כשר (ראו ט"ז יורה דעה, ס"ג ס"ק ג'). גם כאן, כאשר מדובר על נהג של משאית או רכב שירות שכל תפקידו לחלק מזון, החשש הזה איננו קיים.
נימוק שלישי שמצאנו בפוסקים הוא שהשליח יחליף או יתבלבל כתוצאה מחוסר תשומת לב. גם בזה, כאשר מדובר על שליח הפועל מכוח פקודה, ואם יתרשל במשימתו הוא עלול להיענש על כך, החשש מטעות ומבלבול איננו חשש מצוי.
לכל זה יש להוסיף את העובדה שככלל – רוב המזון במדינת ישראל הוא מזון כשר, ואף על פי שניתן למצוא גם בשר טרף או מזון לא כשר, עדיין – ההיתר זמין ושכיח יותר מן האיסור, והחשש להחלפה הוא בהחלט חשש רחוק.
kyle-mackie-unsplash
נימוקים אלה נכונים ביחס לכלל המזון, אלא שכפי שהוסבר לעיל, בכל הנוגע לבשר נראה שחז"ל והשולחן ערוך החמירו יותר, משום שהוא "נתעלם מן העין". אמנם במציאות הצבאית, שבה אין כל סיבה שהשליח יחליף, מכיוון שהוא רשאי לאכול מהמזון בלא שיצטרך להשלים מנה אחרת תמורתו, וההחלפה במאכל אסור כרוכה בטורח רב, והיא מנוגדת לפקודות הכשרות ובריאות הצבא, ובמידה וייוודע שהחליף ייענש בחומרה – אין טעם לחשוש להחלפה, ומסתבר שניתן להקל בזה ללא חשש. ואמנם, בשולחן ערוך (יורה דעה קי"ח ז') מפורש, שאם השליח חושש "להיתפס כגנב" – לא חששו להחלפה.
לפיכך, הלכה למעשה מותר לכתחילה לשלוח בצה"ל בשר ביד נכרי או ביד מי שאינו נאמן על הכשרות, מכיוון שהחשש שמא יחליף בשר זה במזון אסור קלוש ביותר, היות שאין לו הנאה בהחלפה, לרוב היא כרוכה בטורח רב, ורוב הבשר המצוי לשליח כשר. מלבד זאת, יש להניח שהחייל חושש לפגוע בשמו הטוב במידה וייתפס, ואף חושש מלעבור על הפקודות מחשש שייענש על ביצוע פעולה זו שאין לו בה הנאה.
