הדברים שאסור לנו לשכוח

כשחינכתי כיתה ז', נכנסתי לכיתה והתחלתי לדבר עם התלמידים על יום השואה – עד שקלטתי שאני מדבר לעצמי. עצרתי ואמרתי להם: "טוב יאללה, אל תעשו לי טובה. מי שיום השואה לא באמת מעניין אותו, שירים את היד".

חוץ מתלמיד אחד, כולם הרימו את היד. חשבתי: לאן אני הולך עם זה? לדבר איתם בכוח על נושא שלא מעניין אותם? ואז חשבתי: איזו מתודה יכולה בכל זאת לתפוס אותם? סיפור, אבל אישי, כואב. כזה שקשור לחיים שלי.

אז סיפרתי להם על סבא שלי, הרב אליהו גלייכמן ז"ל, שאותו לא זכיתי להכיר. סיפרתי להם שהוא איבד את אשתו ואת שני ילדיו בשואה, ובכל זאת בחר בחיים. וסיפרתי להם על הפעם האחרונה שהוא ראה את הילד הקטן והאהוב שלו, אבריימ'לה, שלא הבין למה אבא הולך למקום אחד והוא אחיו הגדול ואמא הולכים למקום אחר. אז הוא קרא בקול ושאל את סבא שלי: "אבא, לאן אנחנו הולכים?" סבא שלי, בגלל שלא רצה להפחיד אותו, שיקר ואמר לו: "אל תדאג, אתם הולכים למקום שיש בו משחקים".

העיניים שלהם הצטלבו, ואבריימ'לה הקטן, שידע שאבא שלו בחיים לא שיקר לו, הרגיש שמשהו כאן לא בסדר אבל הוא האמין לאבא שלו. הוא חייב להאמין לו. אבא הרי לא משקר.

סבא שלי, עליו השלום, התייסר וכאב ובכה ולא נתן לעצמו מנוח עד יומו האחרון, בשאלה מה בדיוק היו המחשבות האחרונות של אבריימ'לה, רגע לפני שהנאצים יימח שמם רצחו אותו. האם המחשבה האחרונה שלו הייתה: אבא שלי שיקר לי?

עברו השנים, וסבא אליהו הקים כאן משפחה, התחתן ונולדו לו שלושה ילדים, וביניהם אמא שלי, אבל הוא לא באמת התאושש. ליבו של סבא אליהו ז"ל לא היה יכול יותר לעמוד בכאב, והוא נפטר מהתקף לב.

כשסיפרתי זאת, כל התלמידים בכיתה הקשיבו ולא הוציאו מילה, ורק היו מרותקים לסיפור. חשבתי לעצמי שאחרי היום שבו אחרון ניצולי השואה ילך מאיתנו, מה כבר יישאר לנו לספר לדור הבא אם לא הסיפורים האישיים, הכואבים והשורפים הללו, שהיו פעם חיים ועכשיו נהפכו לזיכרון ולגעגוע.

***

לפני שלוש שנים יצאתי מבית הספר וראיתי את אחד ההורים נוסע בג'יפ עצבני של מרצדס. חבר שלי הסתכל עליי ואמר לי: "תגיד ת'אמת, היית מתחלף איתו?" עניתי לו בטבעיות: "וואלה בחיים לא. אין מצב שאני אסע במרצדס!" "למה?" הוא שאל. "כי מרצדס היא חברה גרמנית! ואני… אני לא קונה מגרמנים". "וואלה? כל מוצר שלהם". שאל אותי בפליאה. "כן", עניתי. "גם דאודורנטים?" שאל. "בעיקר דאודורנטים!" השבתי. הוא חשב על התשובה שלי ואמר לי: "אחי, לא כדאי שתתקדם קצת? בכל זאת עברו כבר כמעט 80 שנה…".

אז סיפרתי לו על הפעם ההיא שבה חבר שלי הגיע לארוחת שבת עם ידידה שלו, סטודנטית גרמנית למהדרין, והוא שאל אותי אם זה מפריע לי. ולמרות שזה הפריע לי, כי לך תדע אם סבא רבא שלה לא היה איזה 'זונדרקומנדו', אני לא חושב שזה נכון לשפוט את הנינה שלו שלא עשתה כלום. לכן, נתתי לה את היחס הטוב ביותר שהייתי יכול לתת לה, אבל לזכור מה עשו לנו הגרמנים, נו, זה בוודאי צריך.

למה אני כותב את זה?

כי אוניברסיטת קולומביה. כי האנטישמיות. כי ברלין 1938. כי עם שאין לו עבר, אין לו עתיד. כי מי שנוסע לברלין וחושב שיהיה לו טוב שם, פשוט מטריף אותי. כי יש דברים שאסור לנו לשכוח, ואת זה כדאי שנעביר גם לילדים שלנו.

והגדת לבנך. לא רק בפסח.