לכל איש יש שם

מאורעות המלחמה משפיעים עלינו באופן ניכר, כאשר הם מסופרים באופן אישי. השפעתו הפסיכולוגית וההתנהגותית של דיווח מספרי על נפילתם של חללים, נמוך עשרת מונים בהשוואה להשפעת אזכור שמם ושיתוף תמונתם או פרטים על אישיותם וחייהם.

טלטלת הנפש שחווינו השבוע, עם היוודע דבר רציחתם של שישה חטופים בשבי, נקשרה עם חוויית ההיכרות הכמעט אינטימית שהייתה לנו עימם. זו התאפשרה באמצעות החשיפה הממושכת לתמונותיהם והאזנה ליקיריהם המספרים על אודותיהם בתקשורת, זועקים במשך כמעט שנה את מצוקתם ומבטיחים לעשות כל שניתן לחלצם מן הגיהינום. כשהם נרצחו, נדמה שאיבדנו גם אנו מכרים קרובים. ולצד הבכי על חסרונם, נפערה בנו חרדת המוות האישית, שאנו מתאמצים להרדים…

"לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱ-לֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ. לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ… לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם, שֶׁנָּתְנוּ לוֹ שׂוֹנְאָיו וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ", כתבה זלדה המשוררת, בשירה המופלא. שם ופנים יש לחללי מדינת ישראל, ואמא ואבא, אחים ואחיות, אחים לנשק או למסלול, וחבר/ה אהוב/ה ותחביבים, ושיר מועדף ושם חיבה. שם יש לשבויים וגם למחלצים, שחירפו נפשם להצילם. וזה מרגש ועצוב וקשה לאבד אנשים צעירים, אהובים ויפים ו… חיים כל כך.

בשירה של זלדה ישנה שורה כואבת במיוחד וקצת נבואית: "…לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ". האופן שבו מסיים האדם את חייו, כאשר הוא דרמטי – הוא נצרב בזיכרון. קרבתם הפיזית של המחלצים לשבויים ותחושת חוסר האונים שלנו כיחידים, כציבור ועם, בנוגע לסבל הממושך שחוו ולאופן הטראגי והאכזרי שבו הסתיימו חייהם, נצרבו בנו ויעצבו במידה רבה את האופן שבו הם ייזכרו ברמה הציבורית.

חשוב לזכור אדם ופועלו. להכיר את שעשה בחייו ולהודות על היותו חלק מעולמנו. בעת נבוא לניחום אבלים – אמליץ שנשאל לשם החלל. לא רק שמו שקנה לו עם הולדתו, אלא זה שהתעצב בהתאם לקורותיו, למעשיו, לכמיהתו ולאהבתו.

מדי יום אנו נחשפים לסיפורים על שפע וטוב שנוכחותו של הנפטר העניקה לסובביו. מהלך חייו וסיפור אובדנו מותירים בנו צוואה מוסרית וערכית: לכבד את זכרו. ועדיף – במעשים אשר היו מסיבים לו קורת רוח.

לפרטים: naomieini1@gmail.com