ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת כי תצא היא אחת הפרשות העשירות ביותר במצוות שבין אדם לחברו. בתוך רצף של דינים הנוגעים לחיי היום-יום חוזרת התורה שוב ושוב לאותה תביעה מוסרית: לראות את האחר. לא לעבור לידו מבלי לשים לב, לא לומר "זה לא ענייני", ולא להפוך את מצוקתו של הזולת לבעיה שלו בלבד.
אולי הפסוק שמזקק את הרעיון כולו הוא: "לא תוכל להתעלם". התורה מדברת על אבדה, אבל העיקרון גדול בהרבה: יש מצבים שבהם עצם הראייה מטילה עלינו אחריות.
הדבר מקבל משמעות מיוחדת בחודש אלול, חודש שבו האדם נקרא להתבונן פנימה. אברהם חלפי כתב:
"סתיו יהודי בארץ אבותי / שולח בי / רמזי אלול."
אלול הוא זמן של חשבון נפש, אך חשבון נפש יהודי איננו רק השאלה "איך אני מתנהג?" אלא גם: את מי אני רואה? ממי אני מתעלם?
פרשת כי תצא אינה מסתפקת בדרישה להיות אדם טוב בליבו. היא יורדת לפרטים: "לא תעשוק שכיר עני ואביון", "ביומו תתן שכרו"; היא מצווה שלא לקחת את בגדו של אדם כמשכון, משאירה לאדם העני את עוללות הכרם והשדה, ומזכירה שוב ושוב את היתום, האלמנה והגר.
זהו מבחן מעניין מאוד לחברה: לא רק כיצד היא מתייחסת לאנשים החזקים והמצליחים שבה, אלא כיצד היא מתייחסת למי שקולו חלש יותר.
גם המציאות שלנו מזמינה אותנו לשאול את השאלה הזו. כאשר מורים לעברית שמשובצים ללמד מתמטיקה, כאשר ישנן כיתות ללא מחנכת, וילדים שלא למדו מדעים במשך שנה – הופכים למציאות כמעט שגרתית, אפשר לראות בכך בעיה מערכתית בלבד. אבל אפשר גם לשאול: מי רואה את הילדים שנפגעים מכך? מי רואה את המורה השחוקה? מי רואה את ההורה שאינו יודע עוד כיצד להתמודד?
אותו מבחן מתקיים במרחב הציבורי. אחת הנקודות שהובאו לפניי נגעה לצפירות הבלתי פוסקות בכביש: המחשבה שיש אנשים שגרים כאן – קשישים ותינוקות, חולים ומחלימים וסתם אנשים שצריך להתחשב בהם במרחב הציבורי לא מעניינת את הנהגים חסרי הסבלנות"
לכאורה מדובר בדבר קטן. צפירה. עוד רגע של חוסר סבלנות. אבל דווקא כאן נבחנת חברה. האם אני רואה רק את הרצון שלי להגיע מהר, או שאני זוכר שיש סביבי בני אדם?
פרשת כי תצא מלמדת אותנו שהמוסר אינו נמדד רק ברגעים הגדולים. הוא נבנה בפרטים הקטנים: במשכורת שמשולמת בזמן, באבדה שמחזירים, במרחב ציבורי שמתחשבים בו, במי שממתינים לו, במי שאין לו קול.
ואולי זהו גם אחד האתגרים הגדולים של עידן הבינה המלאכותית. כל טכנולוגיה חדשה גרמה לנו לוותר על חלק מהמיומנויות שלנו. עכשיו אנחנו מדברים על ייתור התבונה האנושית. אז מה יישאר לנו בעצם? אולי התשובה היא דווקא היכולת האנושית לראות את האדם שמולי. מכונה יכולה לחשב, לכתוב, לנתח ולחזות. אבל האחריות המוסרית מתחילה במקום שבו אני אומר: אני רואה אותך. להקשיב. לשלם בזמן. לעצור לפני שאני צועק. להושיט יד.
לא להתעלם. כמעט 900 ימים עברו מאז שהיימנוט קסאו, ילדה בת 9, נראתה לאחרונה במרכז הקליטה בצפת. 900 ימים שבם משפחה אחת מתעוררת בכל בוקר עם אותה שאלה: איפה היימנוט? 900 ימים שבהם אמא ואבא מחכים לבתם, שהכיסא שלה עדיין חסר. אסור לנו להתרגל. ילדה לא אמורה להיעלם ולהפוך עם הזמן ל"עוד מקרה". מאחורי השם היימנוט יש ילדה עם חיוך, חלומות, חברות, עולם שלם שמחכה לה.
גם עולם העבודה מזמן לנו מבחן כזה. עשרות אלפי עובדים זרים הגיעו לישראל מאז 7 באוקטובר ועובדים בענפים שהישראלים אינם רוצים לעסוק בהם. אפשר לדבר על מספרים, על כלכלה ועל צורכי המשק; אבל מאחורי כל מספר יש אדם שהשאיר משפחה בבית, עובד כאן שעות ארוכות ומבקש להתפרנס בכבוד.
פרשת כי תצא מסתיימת בציווי: "זכור את אשר עשה לך עמלק". הזיכרון היהודי אינו רק זיכרון של אויבים וסכנות. הוא גם זיכרון של מי שהיינו כשאנחנו עצמנו היינו חלשים: "זכור… כי גר היית בארצו". התורה מבקשת מאיתנו לא לשכוח את חוויית הזרות והפגיעוּת, כדי שלא נהפוך בעצמנו לאנשים שאינם רואים את האחר.
אולי זהו חשבון הנפש המתאים לחודש אלול: לא רק לשאול מה עליי לתקן בעצמי, אלא את מי עליי להתחיל לראות.
כי לפעמים התיקון הגדול אינו מעשה גבורה. הוא רגע קטן שבו יכולנו להתעלם – ובחרנו שלא.
