אלמקייס עוזיאל (טוען רבני, מגשר ובורר על פי ההלכה)פרשת כי תצא עמוסה במצוות רבות המשקפות רגישות חברתית ומוסרית עליונה, אחת המצוות המוכרות בפרשה היא מצוות השבת אבידה: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם, הָשֵׁב תְּשִיבֵם לְאָחִיךָ… וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם." (דברים כ"ב, א'-ג')
רבי חיים בן עטר זיע"א, מרבותיה המפוארים של יהדות מרוקו, לוקח בספרו "אור החיים" את המצווה הגשמית הזו למחוזות רוחניים ונפשיים עמוקים. הוא מסביר כי התורה לא מדברת רק על שור, חמור או שמלה פיזיים, אלא על האדם עצמו: "ירמוז הכתוב על החטאים… כי הנפש אשר תחטא היא האבדה הגדולה… ואמר: לא תראה וגו' 'והתעלמת' – שהצדיקים הגדולים, כשהם רואים אדם שהולך בדרך לא טובה, אסור להם להתעלם ממנו, אלא 'השב תשיבם לאחיך' – שיעשו כל מאמץ להשיבו למוטב, אל חיק אביו שבשמים."
ה"אור החיים" מחדש לנו יסוד עצום: "לא תוכל להתעלם "אינו רק איסור להשאיר ארנק ברחוב, זהו ציווי מוסרי לא לעצום עיניים מול אדם שנמצא במשבר, שאיבד את דרכו, את שמחתו או את הביטחון העצמי שלו.
חכמי מרוקו לדורותיהם הצטיינו בגישה קהילתית חמה, אנושית ומלאת חסד. הם הדגישו תמיד שהתורה לא ניתנה למלאכי השרת אלא לבני אדם שחיים בתוך חברה.
רבי יוסף משאש זצ"ל (מגדולי חכמי מרוקו, אב"ד במקנס ורבה של חיפה) כתב בספריו רבות על החובה להסביר פנים לכל אדם ולחפש תמיד את טובת הזולת. חכמי מרוקו לימדו כי המילה "אחיך" בפסוק באה להזכיר לנו – האדם שאיבד את דרכו אינו זר; הוא אח שלך, כשאתה מתעלם ממנו, אתה מתעלם מעצמך.
בערי המלאח (הרובע היהודי) במרוקו, חיו העשירים והעניים בצפיפות רבה, מה שחייב רגישות קהילתית יוצאת דופן.
מסופר על הגאון והקדוש רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל (ה"אביר יעקב"), שהיה צועד מדי יום בשוק של העיר תאפילאלת. באחד הימים הבחין באברך צעיר, ירא שמים ומכובד, שעמד ליד דוכן הירקות, פניו חיוורות והוא מביט ברצפה בבושה. רבי יעקב הבין מיד: לאברך אין כסף לקנות אוכל לשבת, אך גאוותו וצניעותו מונעות ממנו לבקש צדקה, הוא "איבד" את היכולת לפרנס את ביתו בכבוד.
מה עשה רבי יעקב? הוא לא ניגש אליו לתת לו כסף ישירות כדי לא לבייש אותו, במקום זאת, הפיל רבי יעקב מטבע זהב יקר ערך על הרצפה, ממש לרגלי האברך.
רבי יעקב עצר, הציץ באברך ואמר בקול: "אוי, הנה המטבע שחיפשתי! בני הצעיר, האם תוכל להרים לי אותו? הראייה שלי חלשה". האברך הרים את המטבע והושיט אותו לרב. רבי יעקב חילק לו חיוך רחב, סירב לקחת את המטבע ואמר: "המוצא אבדה – שלו היא! מן השמים רצו שהמטבע הזה יהיה שלך כדי לשמח את שבתך".
