איזקסון מירון ח. (סופר ומשורר)האבחנה בין עניינים "גדולים" לבין עניינים "משניים" בחיינו מלווה אותנו בקביעות במודע ושלא במודע. בחיים האישיים אנו אמורים להשתדל להגֵן, לשמר ולחזק את מה שנחשב בעינינו כעיקרי בחיינו ולא לסכן את העיקר לטובת דברים משניים. לא פעם מסתבר לנו (לעיתים באיחור רב מדי) שהחישובים שלנו לקו בחסר.
אדם עלול, למשל, לגלות שקשרי משפחה יסודיים בחייו נפגעו קשות כיון שרִיכז את עיקר זמנו ומרצו בעניינים פחות חשובים. אומנם במצב זה אנו נוטים להסביר לעצמנו שעבודה כלשהי, או תחביב, או נסיעה שלנו נועדו גם לטובת קרובינו, אך בפועל מסתבר שהדבר נראה לגמרי אחרת מצד אנשי משפחתנו. בתודעתנו הדברים החיוניים לנו אכן ראויים לכל מאמץ מצידנו אבל מתוך היותם כה מובנים מאליהם, אנו דווקא מזניחים את חיזוקם.
ברובד הציבורי והלאומי אנו נקראים לא פעם למחול ולהבין מהלכים מתסכלים של מנהיגים בנימוק שיש להתרכז בעיקר, למשל בביטחון המדינה, ולהניח לעניינים שוליים (באמת או לכאורה) המנוהלים באופן קלוקל על ידי אותה הנהגה.
היבט חשוב נוסף בסוגייה זאת היא הסכנה לזנוח ערכים שונים מפני שמשהו "גדול" מתרחש ואין טעם להיכנס "לזוטות". דוגמא בולטת לכך היא שוב מצב של מלחמה, שבו עלולים מפקדים וחיילים להפקיר עקרונות מוסריים, גם כשאין הכרח לכך, וזאת מתוך תחושה שבמצבֵי קיצון הכל מותר ואפשרי.
השפה, כהרגלה, מספקת ומאפשרת באמצעות ביטויים שונים להסתיר מאחרים ומעצמנו את מה שמתרחש בקרבתנו. למשל, אפשר לשמוע דיבורים כמו: "בגדול אנחנו מסתדרים ומצליחים ואין צורך לעסוק בקטנות". או גם: "מי שרואה את התמונה הכוללת אינו צריך להתעכב ולעסוק בפרטים שאינם חיוניים". אכן, האיזון הסביר בין ראיית התמונה המלאה לבין התייחסות הגונה ורצינית לאנשים ולפרטים המצויים ממש לידינו, קשה מאוד להשגה, אך חיוני לשאוף ולפעול למימושו.
נאומו של משה רבנו טרם מותו בפרקי חומש "דברים" עוסק לא מעט בשאיפה לאיזון שכזה. נדגים, למשל, את האמור בפתיחת פרשת "כי תצא".
המילים הראשונות מדברות על יציאה למלחמה, ללא ספק אחד מהמצבים הדרמטיים ביותר בחיי עם ואדם. אולם כבר הפסוק השני עובר לעניין קונקרטי ואישי מאוד: חייל במלחמה החושק באשה המשתייכת לצד שנגדו נלחמים. המגבלות המוטלות עליו ברורות ומפורטות "ושולפות" את הדילמה האישית מתוך המציאות הכוללת של המלחמה. מובן שציווי מפורט זה מהדהד בראשו של הלוחם גם אִם לא נקלע לסיטואציה המורכבת הזאת.
התורה קובעת שאפילו במלחמה, ואולי דווקא במלחמה, לא הכל מותר. ישנה התייחסות ברורה לרגשותיה של המכונה "אשת יפת תואר", ויש סייגים לניהול היחסים עימה.
סוגייה זאת ממשיכה כמעט באופן טבעי את סיום פרשת "שופטים". גם שם עסקנו בפרטי המָצוֹר המותרים בעת מלחמה.
לפני כן עסקנו במלחמה עִם עיר שאינה מוכנה להגיע להסדר של שלום, ומיד אחר-כך הפרשה מסיימת דווקא בדיון בסוגיית "עגלה ערופה". דהיינו מקרה של מציאת חלל בשטח שבין ערים. ההליך המצווה הוא מרחיק לכת, בעיקר מבחינת לקיחת האחריות והשיתוף של אנשי ההנהגה.
לכאורה יכולנו להקשות כיצד במהלך פרשיות העסוקות במלחמה לאומית וכוללת, פונה התורה לעסוק באדם אחד שנמצא ללא רוח חיים בלא שנדע את נסיבות מותו. מה לנו לעסוק במות פרטי ויחיד זה כשענייני מלחמה גורליים הם עיקר לימודנו ותשומת לבנו? אולם כאמור לעיל התורה אינה "מוותרת" על חיובינו הנוגעים לפרט, גם במציאות של מהלך כולל. אין זה רק משום שחיינו ככלל בנויים למעשה מפרטים רבים. אלא מעבר לכך ישנה כאן דרישה נחרצת להתייחסות פרטנית בכל הנוגע לאדם.
נכון, שכאשר אין יכולת לגיבוש חזון כללי ולקביעת סדרי עדיפויות חיוניים, החיים משתבשים וגם חיי השעה נפגעים. אבל גם היפוכו של דבר, דהיינו הזנחת חיי האדם הבסיסיים, מתוך הִצמדות מלאה לעניין אנושי או לאומי כולל, לא תצלח. "השופטים" רלבנטיים גם ליחסים השגרתיים בין בני אדם וגם לסוגיות "גדולות". ההתנהגות האמונית אינה מתירה להתרכז רק בגדולות ולעצום עיניים בפני פרטי חיינו.
צילום: דובר צה"ל
