נהוראי מאיר (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)המלחמה הממושכת שבה אנו מצויים מציפה בעוצמה גדולה את המתח העדין, המורכב והמטלטל שבין התמסרות האדם לביתו הפרטי לבין היענותו לקריאה הלאומית. הנטל הכבד שנושאים משרתי המילואים ובני משפחותיהם בסבבים חוזרים ונשנים מייצר שחיקה עמוקה ומצטברת בתוך התא המשפחתי. מתח זה אינו חדש; שורשיו נטועים כבר בפרשתנו, המעמידה זה מול זה את חובת הכלל ואת חסינותו הפרטית של החתן בתחילת דרכו: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא … נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" (דברים כד, ה'). התורה מעניקה לחתן פטור מוחלט משירות צבאי בשנה הראשונה לנישואיו. אין מדובר רק בפטור מלחימה בחזית, אלא מכל מטלה ציבורית, אזרחית או צבאית בעורף, כפי שפוסק הרמב"ם (הלכות מלכים ז',ט – י):
"כל השנה אין מספק מים ומזון, ולא מתקן דרך, ולא שומר בחומה, ולא נותן לפסי העיר, ולא יעבור עליו שום דבר בעולם, שנאמר 'לא יצא בצבא' ולא יעבור עליו לכל דבר…".
אולם, התורה וההלכה משרטטות גבול חד וברור בין סוגי המלחמות השונים. הרמב"ם מבהיר כי פטור נרחב זה תקף אך ורק ב"מלחמת הרשות". לעומת זאת, ב"מלחמת מצווה" – ובכללה מלחמת הגנה על העם והארץ כמו זו שאנו חווים כיום: "הכל יוצאים, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". בשעת סכנה קיומית, הדאגה לכלל והערבות ההדדית תובעות דחייה זמנית של הדאגה לתא המשפחתי. יציאה להגנת העם היא שליחות ציבורית ראשונה במעלה, ולכן ההלכה דורשת מהאדם לעזוב את ביתו אפילו מיד לאחר חתונתו. מנגד, במצב של שגרה או במלחמת רשות, התורה אוסרת על פגיעה בבניית המשפחה ודורשת מהחתן להתמקד בביתו, כפי שכותב הרש"ר הירש:
"חובת האיש לאושר הנישואים היא גדולה בעיני התורה, המייחסת לה חשיבות מכרעת לא רק לישע הפרט אלא לשלום הכלל, ולפיכך במשך שנה תמימה לאחר הנישואים היא פוטרת את האיש מכל חובות הציבור."
לדעתו, בניית התא המשפחתי אינה עניין פרטי בלבד, אלא תנאי יסוד לשלום הכלל ולחוסן של החברה כולה; לכן מעניקה התורה שנה תמימה לביסוס האושר והקשר הנפשי. שאיפת התורה היא לבנות היררכיה נכונה ואיזון בריא בין בניית המשפחה לבין צרכי הכלל. אדם שמעוניין לתרום לכלל אל לו לפגוע במשפחתו, כפי שמבאר הראי"ה קוק (עין איָּה, ברכות):
"…על כן ישים האדם תמיד אל לב, שבהיותו מרחיב את גבול היושר לחיות ג"כ חיי רעות ואהבה, באופן יותר רחב מחיי משפחתו היחידה, יעשה כן אבל באופן שלא תהי' מזה כל השבתה לחיי המשפחה עצמה. כי תמיד יהי' העולם בכללו מוצלח כשיעמדו תחלה פרטיו על בסיס חזק ונאה…"
חיי המשפחה הם הבסיס האיתן שמתוכו צומחת היכולת להשפיע, להעניק ולשרת את הכלל. הבית הפרטי אינו עומד בסתירה לשליחות הציבורית, אלא מהווה את השורש ואת החוסן המוסרי והנפשי שלה.
עם פתיחת המלחמה והיווצרות הסכנה, רבים עזבו את בתיהם לתקופות ארוכות אל קו האש. הנכונות לצאת למלחמת מצווה ולהגן על העם תוך שחרור מהמחויבות המשפחתית היא צו השעה והתגלמות הערבות ההדדית. יחד עם זאת, ככל שהמלחמה מתארכת והעומס הגדול המוטל על הבית הופך לקשה מנשוא, מתברר כי השחיקה בבתים מאיימת על היסודות עצמם. החברה הישראלית אינה יכולה להרשות לעצמה פערים גדולים מדי באי-הוויסות ובאי-השוויון בנטל. זו אינה בעיה פרטית של משפחה זו או אחרת, אלא חובה מוסרית ולאומית של הציבור כולו. חלוקה צודקת ורחבה יותר של המחויבות הצבאית היא תנאי הכרחי לשמירה על חוסנו של העם. רק תא משפחתי יציב, מחוזק ונתמך, יוכל להמשיך ולהעמיד לוחמים בעלי תעצומות נפש להגנת הכלל. דיני מלחמה על פי התורה אינם עוסקים רק בקדושת המחנה הלוחם, אלא גם על הבית והמשפחה המצויים בעורף.
