ספוקויני יעקבבמה שונה עמלק משאר האויבים, מדוע דווקא לגביו נכתבה מצווה מפורשת למחות את זכרו? נחמה ליבוביץ' [עיונים ע' 235] מסבירה כי רק בעמלק נאמר "ולא ירא אלוקים". הביטוי יראת אלוקים מופיע 4 פעמים לגבי בני עמים אחרים. אצל אברהם: "רַק אֵין יִרְאַת אֱ-לֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה" [כ' יא], אצל יוסף, "זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים אֲנִי יָרֵא" [מב' יח'], אצל המיילדות העבריות "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-לֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" ובפרשתנו אצל עמלק "וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים". המשותף לכל אלה הוא שהבוֹחַן ליראת שמים הנו היחס לזר ולחלש. בגלל חוסר יראת אלוקים עלול הזר, אברהם להיהרג, עלולים להתנכל אל אחי-יוסף שנחשדו כמרגלים ועלולות המיילדות לרצוח את התינוקות. מה שעצר אותם, זו יראת ה'. וזו הסיבה שנצטווינו למחות את עמלק, שהתנפל עלינו למרות שלא באנו בגבולו, לא בגלל מלחמת הגנה על ארצו, אלא רק התנפלות על נודדים עייפים. אותו עמלק אשר מלחמה בו לה' מדור-דור אינו עוד מושג גזעי ולא אתני. זהו אב-טיפוס למתקיפים את החלש מפני שהוא חלש.
טיפוסים כאלה בדיוק היו הנאצים ימ"ש. השבוע לפני 85 שנה התנפלו הגרמנים על יהודי העיירה טיקטין שבצפון פולין. הזעם שהפגינו הגרמנים כלפי יהודי העיירה היה כה רב, עד שרצחו את כולם בבת-אחת. בשנת 1990 הייתי בטיקטין. השלטון היה עדיין קומוניסטי ואנשי העיירה לא ידעו כלל אנגלית. ברם, להפתעתנו, [חברי משלחת 'יד פנינה'] נהג המונית ששכרנו רצה מאוד לספר את סיפורו. איכשהו, בעזרת תנועות ידיים, מעט מילים בפולנית שהצלחנו לבטא, הוא החל לספר. התרגשותו גברה כשעברנו ליד יער לופוחובה. הוא הצביע בתנועת אקדח על ראשו ואמר "יודן שוט"- היהודים נורו כאן. באותו רגע מישהו הוציא "פתית" וכיבד אותו, אז הוא אמר 'מצה'. אחד מאיתנו אמר לו 'שאבעס' והוא ענה "נישט ארבעט", לא עובדים. הבנו שהוא יודע מעט אידיש וכך תקשרנו עמו. הוא סיפר שהגרמנים תפסו קבוצת נערים פולנים מקומיים והוא בתוכם, והכריחו אותם לחפור בורות. הוא הרים את חולצתו והראה לנו את הצלקות שנותרו בו מהמכות שהרביצו לו הנאצים. לדבריו, הם מיהרו לרצוח את כלל יהודי העיירה ואז פנו אל הנערים הגויים והכריחו אותם לעבוד עבודת פרך.
אחת העבודות הייתה לכסות בעפר את ערמת הגוויות של הנרצחים הי"ד.
לגרמנים היה קל מאוד לתפוס את כלל יהודי העיירה שהתרכזו ברובע אחד. ברם, לא כולם התייצבו. אחד מהשורדים, קופל פיקוביץ' סיפר: " יום אחד… חזר ליזנסקי מהכנסיה וסיפר לי אודות בורות שחפרו ביער לופוחובה. לטענתו, הבורות נועדו לשמש עמדות הסוואה לטנקים… אך אני רציתי לראות את הבורות במו-עיני. לפנות ערב הובילני הגוי ליער לופוחובה שם נתגלו לעיני שני בורות ענקיים כעשרה מטר אורך חמישה מטר עומק וחמישה מטר רוחב הבור – לא היו אלה בורות בשביל טנקים ליבי ניבא לי רעות…, בבית סיפרתי מה ראיתי וגיליתי בפניהם את חששותיי… אמי לא רצתה להקשיב לדרשתי, היא טענה שעלינו להישאר עם כל בני העיירה… כל המשפחה דבקה בדברי-אמא., איש לא שיער מה באמת צפוי ליהודי טיקטין. לפתע נשמע רעש מכוניות קרבות, כל השוק הוקף בחיילים מזויינים, חוש הקיום שבקרבי ניעור בי ניתרתי ממקומי, פילסתי דרך בין העומדים, וחמקתי מהכיכר. יומיים הסתתרתי אצל כפרית….ביום השני בחצות לילה התגנבתי והגעתי לחצר ביתי שבטיקטין, בחשאי עברתי את כל החדרים, חיפשתי בכל פינות הבית ואף קראתי בשמות יקיריי אולי נותר בהם מישהו – אך איש לא ענה…".
קהילה מפוארת, שהייתה עירם של המהרש"א והמהר"ם, נרצחה בתוך שעות, בידי העמלק הנאצי, חסר יראת אלוקים, רק בגלל שהיו יהודים. לזכור ולא לשכוח.
Yaakovspok1@gmail.com
