שורץ אודי (רב, סא"ל, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאית)שאלה: האם במהלך פעילות מבצעית מותר לעקור עצי פרי, שקיים חשש שמסתתרים ביניהם מחבלים? האם מותר לעקור את העצים כאשר מבקשים להשתמש בהם להסקה או לבניית מאהל?
תשובה: בפרשות שופטים וכי-תצא הנקראות בשבתות אלה, מפרטת התורה את דיני המלחמה, ובכללם את האיסור להשחית עץ מאכל במהלך מצור על עיר. כך קראנו בשבת שעברה, בפרשת שופטים: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ:"
התורה מבחינה באופן ברור בין אילן סרק, שפירותיו אינם עומדים למאכל, והשחתתו מותרת, לבין אילן מאכל שאותו אסור לכרות במהלך המצור.
למרות ההבחנה הברורה בפסוקים, קבעו חז"ל בגמרא במסכת בבא קמא (דף צ"א, ומקור הדברים בספרי), שההבחנה בין אילן פרי לאילן סרק קשורה אך ורק לסדרי קדימות: ככל שניתן, מוטב לעקור אילן סרק לפני שעוקרים אילן מאכל. עם זאת, אם גם כריתת עצי הפרי נחוצה לצורך המלחמה – הדבר מותר.
הרמב"ן (בפירושו לחומש; וכן ב"שכחת העשין" – המצוות שהוסיף על מניינו של הרמב"ם בספר המצוות, מצות עשה ו') מביא את דברי חז"ל הלכה למעשה, ומדגיש שאכן בכל מקום שבו קיים צורך בטחוני כלשהו מותר לעקור גם עצי פרי. הרמב"ן מסביר ש"לא אסרה תורה אלא השחתה בחינם", כדרכם של "הנלחמים המשחיתים סביב העיר"; ואולם במקום שבו יש בכך צורך בטחוני – הדבר מותר.
לעומת הרמב"ן, הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמותיהם, ו' ח') אינו מצטט את ההיתר לצורך בטחוני, ומלשונו ניתן לדייק כפשטות הפסוקים, שהאיסור לעקור עצי מאכל הוא איסור גורף, אפילו אם יש לו מטרה צבאית מובהקת. כך כתב הרמב"ם גם בספר המצוות (לא תעשה, נ"ז): "שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר, כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבבם"; פשוט וברור שהמצור והכאב של האויב שבעיר – הוא צורך בטחוני, ואף על פי כן לדעת הרמב"ם הדבר אסור.
וחידוש יש בדבר, שכן הרמב"ם בעצמו פוסק בפירוש באותן הלכות, שמותר לכרות עץ מאכל לצרכים כלכליים, למשל אם ישנו עץ פרי שגורם נזק לעצים שנמצאים בסביבתו, וכפי שמפורש בסוגיית הגמרא (בבא קמא, שם). הרמב"ם מדגיש: "לא אסרה תורה אלא דרך השחתה".
אמנם מסתבר, שהרמב"ם למד שיש חילוק והבחנה בין איסור "בל תשחית" באופן כללי, לאיסור "בל תשחית" במלחמה. לדעת הרמב"ם, דווקא במלחמה התחדשה באופן מיוחד ההלכה המחמירה יותר, שמגבילה את הפגיעה בצומח, אפילו אם יש בכך תועלת מבצעית עקיפה.
הרב שלמה גורן (שו"ת משיב מלחמה, ב' קנ"ז) הציע ששיטת הרמב"ם קשורה למצוה המיוחדת של יישוב ארץ ישראל. כלומר, כאשר נלחמים בארץ ישראל, אסור להשאיר "אדמה חרוכה", ולפגוע בעצים או במקורות המים. ומכלל הדברים הללו לומד הרב גורן, שכאשר מדובר על לחימה מחוץ לשטח הארץ, גם הרמב"ם סבור שיש מקום רב להקל.
השאלה שהובאה בפני הרב גורן היתה קשורה לעקירת עצים מן האזורים שצה"ל נסוג מהם לאחר "מבצע קדש". עמדתו היתה שהדבר מותר גם לדעת הרמב"ם, וכך כתב: "כשצבא ישראל נסוג מאיזור כיבוש מחוץ לגבולות ארץ ישראל, מותר לו להחליט על השארת אדמה חרוכה לאויב. אבל לא כן בארץ ישראל, אסור להשחית עצי מאכל ואסור לסתום מעיינות מים ולא לגרום להרס ולחורבן, והעושה כך, בין בשעת לחימה כשהדבר אינו חיוני לנצחון או להגנה עצמית, ובין לאחר הכיבוש והלחימה, עובר לפי כל הדעות על איסור "לא תשחית את עצה".
פשוט וברור, שגם אם הבנה זו בפסקי הרמב"ם מדוייקת, היא אינה עומדת במקום פיקוח נפש. לפיכך, במקום שבו עצי פרי יוצרים מרחב שהמחבלים משתמשים בו לתקיפה ולהסתתרות, או שמשתמשים בו כדי להחביא נשק ואמצעי לחימה, הרי שמצד דיני פיקוח נפש מותר לעקור את העצים, ובדרך זו להכניע את האויב. כריתת עצים כדי לזרז מצור או כדי להחליש את האויבים – אכן שנויה במחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן, ואולם כריתת עצים שיש בה צורך מובהק של הצלת חיים, מותרת לכל הדעות. בשו"ת ציץ אליעזר (כ"ב מ"ו) דן גם הוא בהרחבה במחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן, והוא מדגיש באופן מיוחד הבנה זו בדעת הרמב"ם, ולדעתו גם הרמב"ם החמיר רק בצרכים בטחוניים עקיפים, אך בכל צורך בטחוני ישיר – וקל וחומר במקום פיקוח נפש – פשוט וברור שהרמב"ם מתיר את עקירת העצים.
לפיכך, הלכה למעשה יש להבחין בין שתי השאלות שבפתיחה: עקירת עצים לצורך מבצעי מובהק, כאשר קיים חשש פיקוח נפש – מותרת לכל הדעות. לעומת זאת, עקירת עצים לשימושים אחרים, כמו חימום או בניית מאהל – מותרת לדעת הרמב"ן, אבל אסורה לדעת הרמב"ם, והיות שבספק איסור תורה עסקינן, יש להחמיר בדבר.
