פכטר עידו (רב, ד"ר, נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ימי אלול מחזירים אותי אל היכל הישיבה. במשך עשר שנים – כולל שירות צבאי של קרוב לשנתיים – חבשתי את ספסלי בית המדרש. למדתי גמרא בעיון ובבקיאות, מחשבה ותנ"ך, רמב"ם והלכה. את מיטב שנותיי הצעירות ביליתי בינות ספרי הקודש. חונכתי להאמין שאני עושה את הדבר החשוב ביותר, שהרי "תלמוד תורה כנגד כולם". האמנתי בכל ליבי, שבלימוד שלי אני מקיים את העולם, שכל חידוש שלי בהבנת רמב"ם קשה הוא בשורה אוניברסלית.
אבל היום אני יודע שזה לא נכון. תלמוד תורה הוא דבר נשגב ועליון, אבל התורה לא נועדה להתקיים בתוך היכלי בית המדרש. לימוד תורה אמור להוביל לידי מעשה, לתיקון ממשי של החיים מחוץ לכותלי בית המדרש – בעבודה, במשפחה, בעסקים ובחברה. הישיבה היא מקום ללימוד התורה אבל היא לא המקום לקיום התורה. כי תלמידי הישיבה לא באמת חיים בעולם הזה. הם מקבלים מן המוכן את כל מה שמגיע אליהם ומשילים מעצמם את דאגות החיים.
הניתוק מהריאליה כה גדול עד שאם מישהו היה מקשה קושייה מן החיים, פעמים רבות היו רואים בה מחשבה "בעלבתית", שאינו הולמת את החשיבה האנליטית של תלמידי הישיבה. זה לא באמת חשוב אם יש כיום שור שנוגח בפרה או קרבן פסח. העיון התורני חשוב כשלעצמו, כעולם אידיאי שמתקיים במרחב אחר, כפי שהיטיב לתאר הרב י"ד סולובייצ'יק בספרו "איש ההלכה". גם מי שיפנה ללימודי רבנות (כלומר, פסיקה מעשית) בדרך כלל ייחשב הדבר לגנאי עבורו, שכן הוא עוזב את העיון התלמודי הטהור.
כתלמיד ישיבה כך חונכתי להאמין. המסר שינקתי היה שהחיים בישיבה הם העיקר ואילו העולם בחוץ הוא החיים שבדיעבד. מי שאינו יכול להתמיד בלימוד, שיצא ללימודים ולעבודה, אבל כל עוד אפשר להמשיך בחיי הישיבה, יש להישאר בה עד כמה שניתן.
היום אני יודע שזה לא נכון. מדרש חכמים במסכת שבת מתאר את משה רבנו שעולה לקבל את התורה מאת הא-לוהים. המלאכים לא רוצים לתת לו אותה, אך משה מתווכח איתם. האם אתם עושים עבודה, שאתם זקוקים לשבת?, הוא שואל אותם. האם יש ביניכם משא ומתן, שאתם זקוקים לאיסור על שבועת שקר? האם יש ביניכם קנאה ותחרות ויצר הרע, עד שאתם זקוקים לאיסורים על רצח, ניאוף, גניבה וחימוד?
המסר ברור. הגם שהמלאכים גבוהים מבני האדם, התורה מיועדת דווקא לאנשים שחיים בעולם הזה. לא בעולמות העליונים. הם, שמתמודדים עם אתגרי החיים, צריכים את התורה.
תלמידי ישיבה חווים אולי רוחניות גבוהה יותר ממי שמצוי מחוץ לישיבה. אבל התורה לא נועדה להם. לא קשה להתפלל שלוש תפילות ביום במניין, כשאין טרדות של פרנסה ועבודה. לא קשה להתעמק בלימוד גמרא בעיון, כשאין לך באמת משהו טוב יותר לעשות. התורה נועדה בסופו של דבר להתקיים במרחב של חולין, אצל אנשים עובדים, בעלי מלאכה. לשם התורה מיועדת.
בשל כך, ככל שהלימודים בישיבה חשובים, חשוב להבהיר שתכליתם היא להקרין בחוץ על העולם. היציאה לחיים בחוץ אינה דבר שבדיעבד אלא היא אמורה לשמש כתכלית המרכזית. כל תלמיד ישיבה צריך לשאול את עצמו איך הוא מממש את המטען שקיבל בישיבה בחיים בחוץ. כיצד הוא מביא את הרוח הגדולה לחיי היומיום.
זו חשיבה אחרת, שמקרינה באור אחר על כל הלימוד. גילאי הישיבה הן השנים הטובות ביותר של כל בחור ובחורה ואסור שהן יתבזבזו על לימוד שאינו משפיע בסופו של דבר על החיים הריאליים. ואמנם, אני מכיר לא מעט שבזבזו שנים חשובות מחייהם על לימוד שלא באמת קידם אותם. גם אני איחרתי את יציאתי מהישיבה במידה מסוימת ובדיעבד אני מתחרט על כך. אם הייתי מוכוון מטרה יותר, ושואל את עצמי כיצד אני מתכוון לעצב באמצעות הלימוד שלי את העולם הריאלי, הייתי מתפתח בכיוונים שהיום כבר אבדו ממני.
לכן לצד ההתרגשות על תחילת שנה נוספת בישיבה הייתי רוצה לשלוח גם מסר עבור כל תלמיד ותלמידה: אתם הולכים להשקיע כעת את מיטב ימיכם בתוכן הנשגב ביותר, אך תמיד תשאלו את עצמכם – כיצד הוא הולך לתקן את העולם שבסופו של דבר אחיה בו את מרבית חיי. איך הופכים את הלימוד למנוע עבור החיים הממשיים, לא הרוחניים ולעתים המדומיינים. אם תשימו את המטרה הזו לנגד עיניכם תמיד, תדעו מתי להיכנס לישיבה ומתי לצאת ממנה, ובעיקר – כיצד למצות את השעות הרבות שאתם הולכים לבלות בה.
