ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת כי תצא היא אחת הפרשות העשירות בתורה במצוות: 74 במספר. אך כבר הפסוק הפותח מציב אותנו מול תמונה טעונה: "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידך " (דברים כ"א, י'). במבט ראשון מדובר במלחמה פיזית, צבאית, מול אויב חיצוני. אך פרשנים רבים, ובראשם המדרש והחסידות, מציעים קריאה נוספת: "האויב" הוא לא רק מי שמולך בשדה הקרב, אלא גם היצר הרע, הדחפים, הפחדים והחולשות הפנימיות. המלחמה היא בראש ובראשונה המלחמה הפנימית של האדם.
המסר הזה רלוונטי במיוחד בתקופה שבה המלחמות שאנו חווים הן לא תמיד רק בשדות הקרב הגלויים אלא גם בחזיתות הנפשיות, הרגשיות והחברתיות.
בפעם הראשונה מאז 1959 לא תתקיים השנה תחרות הנבל הבינלאומית בישראל. הסיבה איננה חוסר עניין בכלי המיוחד הזה, אלא סירובם של נגנים מחו״ל להגיע לירושלים. זוהי לא רק אכזבה למארגנים ולנגנים הצעירים שחלמו להתחרות. זהו אות אזהרה לכולנו: חרם תרבותי הוא הפסד משותף, לא ניצחון של צד כלשהו. אמנות נועדה לגשר, לפתוח לבבות, לאפשר מפגש בין עמים ותרבויות. כשהיא הופכת לכלי ניגוח פוליטי, כאשר היא הופכת ל"כי תצא למלחמה", כולם מפסידים. המוזיקאים שלא מופיעים, הקהל שלא זוכה לשמוע, והעולם כולו שננעל בפני עוד הזדמנות לדיאלוג. הנבל, שמזוהה כל כך עם תרבות ישראלית עתיקה ועם דוד המלך המנגן, הפך לפתע לשותק, לא בגלל מחסור בכישרון, אלא בגלל עודף של מחלוקת.
אפשר לבקר מדיניות, אפשר להתווכח על פוליטיקה, זה לגיטימי ואף חשוב. אבל כשאמנים מסרבים להגיע לישראל, הם אינם פוגעים בממשלה אלא בציבור הרחב, באותם צעירים שהמוזיקה היא שפתם, באותה שיחה אנושית שחוצה גבולות. ביטולה של תחרות הנבל הוא לא רק כישלון תרבותי, אלא גם מסר מסוכן: אם התרבות עצמה לא יכולה להיות אי של שיח פתוח, היכן עוד נוכל להיפגש? דווקא בימים מתוחים, על המוזיקה להמשיך להישמע, על האמנים להמשיך להופיע, ועל התרבות להמשיך לקיים דיאלוג. הנבל חייב לחזור לנגן. כי אם נשתוק, המחלוקות ינצחו.
הספרות העולמית והעברית מלאה בדמויות הנלחמות לא רק באויבים חיצוניים, אלא בעצמן. ב"אנה קרנינה" של טולסטוי, המאבק הוא בין הרצון האישי והיצר לבין הנורמות החברתיות. ב"הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט־אכזופרי, המאבק הוא לשמר את התום והאהבה בעולם ציני. בספרות העברית, גיבורי ש"י עגנון כמו ר' יודל ב"הכנסת כלה", מתמודדים עם מאבקי זהות פנימיים, לא פחות מאשר עם אתגרי חוץ. הקריאה הזאת של הפרשה מזמינה אותנו לראות כל גיבור ספרותי לא כמי שניצח "מישהו", אלא כמי שניצח "משהו" בתוך עצמו: פחד, תאווה, כעס או ייאוש.
בעולם החינוך, דימוי המלחמה הפנימית פותח שיח חשוב: כיצד אנו מחנכים ילדים להתמודד עם כעסים, אכזבות, קנאה ולחץ חברתי? המורה או ההורה אינם יכולים להילחם את המלחמה במקומם, אבל הם יכולים להקנות "כלי נשק" פנימיים: שליטה עצמית, אמפתיה, ניהול זמן, קבלת החלטות. כשילד מצליח לא לשלוף יד במריבה אלא לבחור במילים, כשנערה מתגברת על הרצון לוותר וממשיכה להתכונן למבחן למרות הקושי, אלה ניצחונות בשדה הקרב הפנימי. בדיוק כמו בצבא, הניצחונות הללו מצטברים ליכולת חיים עמידה וחזקה. אפשר ואף רצוי לשלב בתוכנית הלימודים סיפורים ומשלים מהמסורת היהודית והעולמית המדגימים מאבק פנימי והתגברות. כך נוצרת שפה משותפת בין התלמידים והמחנכים סביב הערך של "גבורה פנימית".
התרבות הפופולרית שלנו מציפה דימויים של לוחמים: מגיבורי־העל של מארוול ועד אלופים אולימפיים. אולם בעוד הקרבות על המסך מלאים בפיצוצים ובכוחות־על, המלחמות האמיתיות של חיי היומיום שקטות הרבה יותר: אדם המתגבר על התמכרות, אישה שבוחרת להתחיל מחדש לאחר משבר, קהילה שמתלכדת לאחר אסון. במובן זה, פרשת "כי תצא" מאתגרת את תרבות הריאליטי והחיפוש אחר "הישג נראה לעין", ומזכירה לנו שהגבורה האמיתית אינה נמדדת במספר הלייקים אלא בעוצמת הבחירות שאיש אינו רואה.
בישראל של השנים האחרונות, המילה "מלחמה" נושאת משקל ממשי: מבצעים צבאיים, איום ביטחוני מתמשך, התמודדות עם טרור. אך בצד זה, החברה הישראלית חווה גם "מלחמות" אחרות: משבר אמון בין קבוצות שונות בציבור, עימותים ברשתות החברתיות, מאבקים על זהות וערכים. המסר של "כי תצא" כאן הוא כפול: ראשית, חשוב להכין את עצמנו למאבקים אמיתיים גם אם אינם פיזיים. לדעת לזהות את "האויב" שאולי הוא בכלל תפיסה מוטעית, דעה קדומה או חוסר תקשורת. שנית, לזכור שגם בשיא המלחמה הפנימית, יש מקום לאמונה שהכוח לנצח ניתן, ושכל התמודדות יכולה להפוך לאבן דרך בצמיחה האישית והחברתית.
בסופו של דבר, כל אחד יוצא מדי יום ל"מבצע אישי": לעמוד באתגרים בעבודה, לשמור על סבלנות עם הילדים, לבחור ברוגע במקום בכעס, להתמיד בערכים גם כשקל יותר לוותר. המלחמה הזו אינה נגמרת ביום אחד. היא חלק מהחיים. פרשת "כי תצא" מזמינה אותנו להפסיק לראות במלחמה רק אירוע יוצא־דופן, ולהבין שהיא תהליך פנימי מתמשך. השאלה היא לא אם נצא למלחמה, אלא איך נצא: באיזו הכנה, באיזו מודעות, ובאיזו מחויבות לניצחון על האויבים שבפנים.
בין אם נביט בספרות, בחינוך, בתרבות או באקטואליה, רעיון המלחמה הפנימית שבפרשת "כי תצא" נותר רלוונטי ואקטואלי. הוא קורא לנו לזהות את המאבקים השקטים, להוקיר את המנצחים בהם, ולהבין שכל ניצחון פנימי הוא חלק מהניצחון הכללי של האדם והחברה.
