יתד נאמן

יואב יצא מהמחנה ופסע אל מאחורי הגבעה. "לאן אתה הולך?" צעק אחריו אבנר.

"לאן נראה לך?"

"רחוק. שלא תעלה על מטען בשביל להתפנות."

יואב הרים את האת. "יש דברים ששווה להסתכן בשבילם."

הם ירדו מאחורי הגבעה, רחוק מספיק מהכוח ומעמדות השמירה. כבר חודשיים שהפלוגה ישבה בדרום לבנון. ביום נכנסו לכפרים, סרקו בתים, פוצצו פירי מנהרות ומחסני אמל"ח. בלילה חזרו למחנה המאולתר, אכלו משהו מקופסה ונפלו לשק השינה.

"אחי, תביא רגע את האת," אמר אבנר.

"מה קרה לשלך?"

"נעלמה."

"לא נעלמה. השארת אותה איפשהו."

"חופר לי? תביא."

יואב הושיט לו את האת. "לפחות תכסה אחריך. המ"פ יתפוס אותך, תקבל שבת."

אבנר צחק. "תראה אותנו. באמצע לבנון, חצי פלוגה לא התקלחה ארבעה ימים, אבל אם מישהו משאיר נייר ליד המחנה עושים לו משפט."

מלמטה נשקף הכפר. בין הבתים זרמה תעלה אפורה, וריח הביוב הגיע עד אליהם.

"הזוי," אמר יואב. "אנחנו במלחמה ומקפידים אפילו איפה מתפנים. שם אנשים חיים ככה כל השנה."

אבנר כיסה את הבור בעפר. "עוד מעט אלול."

יואב הביט בו. "אלול כבר התחיל."

"וואלה. זוכר כשהיינו בישיבה? עכשיו הסדר מתחיל מוקדם. אפילו החבר'ה שבכל השנה היו נרדמים על הגמרא היו מגיעים בזמן."

"והמשגיח היה מסתובב בינינו עם הפרצוף של אלול."

אבנר חייך. "והשקט בסדר מוסר. אפילו המזגן היה מפחד להרעיש."

"ואנחנו פה, עם את חפירה ביד."

"כנראה שגם זאת עבודת אלול."

"לחפור בור ולכסות?"

יואב כבר מזמן היה גלוי ראש, אבל הבייניש שבו כנראה לא נעלם לגמרי. "עזוב," חייך. "אל תהפוך לי למשגיח."

אבנר גלגל סיגריה והפריח עשן מסולסל לאוויר. יואב הצטרף אליו, ואבנר מלמל כאילו לעצמו: "כשקראתי השבוע שניים מקרא ואחד תרגום לפרשת כי תצא, ראיתי שבתוך רצף המצוות שעוסקות במלחמה ובמחנה צבאי התורה מצווה: "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ."
שלושת אלפים שנה עברו. הצבא השתנה, הנשק השתנה, האויב השתנה. אפילו את החפירה התקפל והשתכלל.

אבל התורה ידעה כבר אז שגם בתוך מלחמה, בין מנהרה למארב, הקדושה מתחילה לפעמים בדבר הפשוט ביותר: לדעת מה משאירים מאחור, ומה צריך לכסות.