הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)
שנת הלימודים נפתחה במועד הרגיל אבל עם נתון מורכב וקשה. קיים מחסור חמור במורים בישראל. המחסור בא לידי ביטוי בקושי לגייס מורים איכותיים ולכן המערכת נאלצת למצוא פתרונות יצירתיים כמו ויתור על מקצועות לימוד או לימודים בקבוצות גדולות, או העסקת מורים שלא הוכשרו לכך כדבעי – מה שפוגע באיכות ההוראה. פרשת 'בן סורר ומורה' מעלה שאלות חינוכיות כבדות משקל. האם ראוי להרוג ילד שכל חטאו היה, שאכל בשר בהפרזה ושתה יין בהגזמה. האם כל האשמה רובצת על כתפיו של הילד? היכן מקומם של ההורים בהתנהגות החריגה של בנם? יתכן ותמיהות אלו ואחרות הביאו את חז"ל למסקנה: "בן סורר ומורה לא היה ולא נברא ולא עתיד להיות אלא דרוש וקבל שכר" (סנהדרין עא ע"א). לדבריהם, מדובר בהלכה תאורטית, ופרשה זו נכתבה על מנת לעודד אותנו ההורים והמחנכים ללמוד מסרים חינוכיים. אתמקד דווקא בזווית ההורית שבולטת בפרשה זו:
"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ … וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ …".
מהפסוקים עולה, שההורים אינם מתנערים מחטאיו של בנם, הם מגיעים לבית הדין ומצהירים על מצבו ועל מאמציהם לחנכו. ההורים אינם מטייחים את העובדות ואינם מטילים אשמה בגורמים אחרים ביחס למצבו הקשה. מעתה, משימתו של בית הדין לבדוק את תפקוד ההורים בטרם יחרוץ את דינו של הנער.
וכך דורש הספרי (פסקא רי"ט): 'איננו שומע בקולנו' – ולא חרשים'. דרשה זו תמוהה, שכן מדוע נקל בעונשו של הנער אם הוריו חרשים?! אלא, יתכן ולא בחרשות פיזית עסקינן אלא בחוסר הקשבה של ההורים ביחס לצרכים האמיתיים של בנם כך שנוצר קצר בתקשורת.
פעמים הבעיה היא גם בפער הקיים במסרים החינוכיים בין אביו של הילד לאימו. התורה מדגישה: "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו". המילה "קול" מופיעה פעמיים. לכאורה היה ניתן לקצר ולכתוב: "איננו שומע בקול אביו ואמו"? הרש"ר הירש מסביר, הכוונה היא שההורים נדרשים לחנך את בנם בקול אחיד. רק אם שניהם עומדים מול הילד באותה מידה של כובד ראש, ומעל הכל רק אם יש ביניהם אחדות דעים ורצון משותף – רק אז יכולים הם לומר לעצמם שלא הם אשמים בקלקלת בנם. אם ההורים דיברו בקולות שונים ואולי אף מנוגדים מדוע שנטיל את האשמה על הבן?! אם כן, הבעיה החלה בבית בעודו סופג חינוך מורכב ולא אחיד. כאשר ההורים מדברים בקול שונה, וכל אחד מושך לכיוון אחר, נוצר בלבול במסרים וזה עלול לגרום להידרדרות חינוכית.
כיום כאשר הילדים מתחנכים גם בבתי הספר, הצורך ב"קול אחיד" חייב להיות לא רק בין ההורים עצמם אלא גם בינם לבין בית הספר. מערכת החינוך היא שליחה והיא זקוקה לגיבוי ההורים. זו לא רק שליחות אלא גם שותפות. במידה ואין אמון בבית הספר ובצוות ההוראה, זה מחלחל לילדים. מה יהיה כוחו של בית הספר אם ההורים פוגעים בסמכותו?!
שנת הלימודים החלה לאחר קיץ ארוך ומייגע, שבמהלכו ההורים והילדים דרו בכפיפה אחת במשך שעות רבות. מן הסתם, היו רגעים מיוחדים אבל גם עימותים לא חסרו. זו נקודת זמן המאפשרת לנו ללמוד ולהעריך יותר את הגננות והמורים הנושאים בנטל במהלך שנת לימודים תמימה, ומתמודדים לא עם קומץ ילדים, אלא עם קבוצות וכיתות גדולות ומגוונות. נכון להשמיע ביקורת כלפי המערכת אבל מתוך שותפות במשימה. דרוש "קול אחיד" ואמון הדדי בין הורים לבית הספר, כך הילדים יתחנכו בצורה נכונה יותר, כך נצליח להוריד את השחיקה של המורים שיקבלו גיבוי ותמיכה מההורים.
