מחוץ למחנה

הרופאה אמרה לי בטון רגיל, כמעט יבש: להימנע ממקומות הומים, להיזהר מקרבה, לעטות מסכה. יצאתי משם עם הנחיות מדויקות, לא להתכנס למקומות המוניים סגורים, לא רכבת, לא אוטובוס, לא בית כנסת, לא תיאטרון או הצגה, בוודאי שלא לטוס במטוס. גם בבית ובעבודה, כשאתה בא במגע עם אנשים, תעטה מסכה.

בהתחלה חשבתי, קטן עליי, לא ייחסתי חשיבות רבה לתחושה שהמרחב המוכר שלי מצטמצם. בהתחלה עוד ניסיתי לשמור על שגרה, לעבור ליד אנשים, להחליף מילה קצרה, לחייך דרך הבד. לאט לאט המרחק קיבל צורה. הגוף הגיב לטיפולים, והשיער נשר בשקט, הראש, הגבות, הריסים, השפם, הזקן. הפנים נעשו אחרות, חשופות. אנשים הביטו רגע נוסף, לפעמים היססו, אולי פחדו להידבק ואולי פשוט נבוכו. במרבית הפעמים שמרו מרחק, כאילו יש סביבי קו דק שאי אפשר לעבור.

מצאתי את עצמי הולך בצד, בוחר מקומות ישיבה בקצה, עומד ליד דלתות. היו רגעים שהרגשתי שאני מסומן, גם בלי מילים, כמו מי שנושא עליו תווית בלתי נראית.

בפרשה מתואר אדם שיוצא אל מחוץ למחנה. הצרוע, בכתמים שמסגירים את מחלתו, ראשו פרע, על שפם יעטה, והוא מכריז על מצבו בקול. חכמים תולים את הצרעת בהוצאת שם רע, בדיבור שמפריד בין אנשים, במילים שמרחיקות בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. אותו אדם חווה על בשרו מידה כנגד מידה, לחיות במרחב של ריחוק, להרגיש בגוף את המרחק שנוצר בין לבבות.

הדימוי הזה ליווה אותי בחודשים האחרונים. הוא נתן שפה למה שעבר עליי. פתאום הבנתי עד כמה המרחק משנה את האופן שבו מבט פוגש מבט, עד כמה מילה קטנה יכולה לקרב או להרחיק, כמה דק הגבול בין קהילה לבין בדידות.

בימים הנוראים עמדתי מחוץ לכותלי בית הכנסת. הדלת הייתה פתוחה מעט, והקולות יצאו החוצה, נישאים באוויר הקריר. שמעתי את התפילה, את המנגינות המוכרות, את קול השופר, ועמדתי במרחק מדוד, עם המסכה, עם הגוף שעובר את שלו. הקול הגיע, והדרך אליו השתנתה.

אני ממשיך לחשוב על זה גם עכשיו, כשאני חוזר בהדרגה פנימה, על המקומות שבהם אדם מוצא את עצמו מחוץ למעגל.
בחג האחרון קראתי בהלל, יסור ייסרני ה' ולמוות לא נתנני, בחסדי הא-ל אני מחלים ממחלתי, ומודה על הדרך ועל הישועה.
אך לפעמים עולה בי השאלה, בלי תשובה מיידית: למה הייתי צריך לעבור דרך הישיבה הזו מחוץ למחנה.