מדוע נקטע סיפור מכירתו של יוסף?

מדוע נקטע סיפור מכירתו של יוסף?
איתן פינקלשטיין

מה כתיב למעלה מן העניין? "וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם" (בראשית ל"ז, לו) – "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו" (שם ל"ח, א) לא היה צריך להזכיר כאן, אלא להמשיך ב"וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה" (שם ל"ט, א)?! ר' לעזר אמר: כדי לסמוך ירידה [של יהודה] לירידה [של יוסף]. ר' יוחנן אמר: כדי לסמוך "הַכֶּר נָא [הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא]" (שם ל"ז, לב) ל"הַכֶּר נָא [לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה]" (שם ל"ח, כה). בראשית רבה פ"ה.

מדוע קוטעת פרשת יהודה ותמר את סיפור מכירת יוסף? התשובה הראשונה המופיעה בדרשה, רואה בפרשית יהודה ותמר את עונשו המיידי של יהודה על חלקו במכירת יוסף. מאחר ויוסף הורד מצרימה – נאלץ יהודה לרדת מאת אחיו ולפרוש ממנהיגותם, ועל כן בפרשת יהודה ותמר הוא מופיע כאדם פרטי המנותק מאחיו. במדרש תנחומא (וישב ח') מתארים חז"ל בהרחבה דו-שיח מעניין בין יהודה לבין אחיו:
"כיון שראו בניו שכך היה [יעקב] מתרעם ולא היה מקבל תנחומין – הלכו להם אצל יהודה, אמרו לו: 'אתה עשית לנו את כל הרעה הגדולה!'. אמר להם: 'אני אמרתי לכם " מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ" (שם ל"ז, כו) – ואתם אומרים אתה עשית?!' אמרו לו: 'ולא שמענו לך? אתה אמרת "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים" (שם כז) – ושמענו לך, אילו אמרת 'לכו ונחזירו לאביו' – לא היינו שומעים לך?!' לפיכך באותה שעה עמדו ונידו אותו. מנין? ממה שקראו בענין "וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו" ".
לפי כיוון זה, נראה שיש לראות בכלל האסונות שפוקדים את יהודה – עונש על חטאו כלפי יוסף ואף כלפי יעקב: כשם שיהודה גרם ליוסף להיפרד מקהל ישראל, לגור בקרב המצרים, ולבסוף אף להנשא לבתו של "איש מצרי" – אף יהודה נאלץ להיפרד מקהל ישראל, לגור בקרב הכנענים, ולבסוף להנשא לבתו של "איש כנעני"; כשם שיהודה גרם ליעקב להיות לאב שכול – אף הוא היה לאב שכול, ואף חב הוא בתשלומי כפל כאשר שני בניו מתים (הד מעניין לתופעה זו נוכל למצוא בשבועת ראובן לאביו בשעה שביקש לקחת עמו את בנימין למצרים – "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ").
אך בניגוד לכיוון זה המדגיש את מימד העונש שבפרשיית יהודה ותמר, ניתן גם לראות בפרשיה זו את הסיבה להתחלת מהלך התשובה של יהודה על מכירת יוסף, מהלך שיגיע לשיאו בהצעתו של יהודה להשאר עבד במצרים במקומו של בנימין. נראה שההסבר השני בדרשה, המדגיש את השימוש בלשון "הכר נא" הזהה בשני המקרים, רומז על שהתחולל בנפשו של יהודה בעת ששמע מילים מוכרות אלו. ייתכן שכאשר שמע מילים אלו, הבין כי הגיע לסיטואציה נוראית זו כתוצאה ישירה וטבעית ממכירת יוסף.
כל פרשית יהודה ותמר הייתה יכולה להמנע אילולא סרב אונן, בנו של יהודה, להוראת אביו "בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ" (שם ל"ח, ח). יהודה הבין כי תגובתו של אונן "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו", קשורה למסר של התחרותיות והמתיחות בין האחים שהעבירו יהודה ואחיו לדור הבנים. אינך יכול לצפות ליחסים של הקרבה הדדית בין בניך – אם הדוגמה אותה ראו היא של תחרותיות ועוינות בינך לבין אחיך.
בנוסף להשרשת יחסי האיבה והתחרות בין אחים במורשת המשפחתית – יתכן והדור הצעיר אף למד מהדור הקודם על ה'לגיטימיות' של השימוש בדרכי רמיה כלפי דור ההורים. בשני המקרים נקט דור הבנים ברמאות כלפי אבי המשפחה; בשניהם הרמאות נעשתה באמצעות בגדים – כותנתו של יוסף אל מול צעיף הזנות של תמר; גם ל"שְׂעִיר עִזִּים" (שם ל"ז, לא) שבו נטבל דם הכותנת, היה תפקיד במעשה יהודה ותמר כשהפך ל"גְּדִי עִזִּים" (שם ל"ח, יז) שהובטח כאתנן (למעשה יש כאן הקבלה בין שלוש דורות: גם יעקב עצמו רימה את אביו, הוא עשה זאת תוך שימוש בבגדיו של עשו, ואף "שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים" אותם הכינה רבקה השתתפו במעשה הרמאות – וראה בעניין זה עיוננו לפרשת ויצא אשתקד).
מלבד הבנת המשמעות המשפחתית העתידית של מכירת יוסף, פרשה זו יכלה להאיר את עיניו של יהודה גם באשר למצב הנורא שאליו הביא את אביו: לאחר שיהודה התאלמן מאשתו ואם ילדיו – היה יכול לחוש מקרוב את הרגשתו של יעקב שהתאלמן מאשתו האהובה; כאשר שני בניו מתו – חש על בשרו את חיי השכול שגזר על אביו. בעת שנאלץ לחיות בחשש מתמיד לחיי שִלה בן זקוניו, כפי שעולה מדבריו לתמר "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי – כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו" – התקרב להבנת נפשו של יעקב, שכפי שאנו יודעים חי בחשש מתמיד שמא גם בנימין, בן זקוניו, ימות כאחיו.
מהלך התשובה של יהודה שנפתח בפרשיה זו, בעת שלקח אחריות על מעשיו תוך מתן הדגש הראוי על חשיבות "הָעֵרָבוֹן" שנתן לתמר – הסתיים כאשר לקח אחריות על מכירת יוסף בשעה שהסכים להיות לעבד במקום בנימין, ואף מימש את אחריותו לערבון שנתן לאביו: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ" (שם מ"ג, ט). נראה כי רק לאחר שהוכיח יהודה בפרשיותיו האישיות שערבונו ערבון אמת, ושמוכן הוא לשלם את המחיר המלא על חטאיו באומרו "צָדְקָה מִמֶּנִּי" – יכול היה לסיים גם את מהלך תשובתו במישור הלאומי.

תשס"ח