וירק את חניכיו

בהקשר המודרני, מתקשר המונח "חניך" עם ילדים צעירים בסניף "בני עקיבא", עם חניך מצטיין בפלוגה צבאית, וכדומה. הופעתו של מונח זה (וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ ) בפרשתנו היא הפעם היחידה שהוא נזכר בתנ"ך, וכולו אומר "דרשני".
על אחת כמה וכמה, כאשר התורה (בראשית יד, יג-טז) טורחת לפרט את מספרם של "חניכי אברהם", ומדגישה את שותפותם המלאה בניצחונו: "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי … אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו, וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם".
מי היו "חניכים" אלו? בני כמה היו? מה הייתה זיקתם לאברהם ול"ממרא, אחי אשכול ואחי ענר, והם בעלי ברית אברהם" שנזכרו בפסוק הקודם, והאמנם אלה אותם "עבדים" שנזכרים בפסוק הבא? מה טעם טורח המקרא להדגיש את שותפותם עמו? ומה פשרה של "הורקתם", "וירק את חניכיו"?
תרגום אונקלוס, מדגיש את צעירותם, ואפשר שהושפע גם מסוף הפרשה, שבה מבקש אברהם החזר תמורה עבור "אשר אכלו הנערים, וחלק האנשים אשר הלכו אתי, ענר אשכול וממרא".
למדרש האגדה (בר"ר מג) ככל הנראה, היה קשה: אם מדובר בסתם "נערי אברהם", כאלה שנזכרים להלן בפרשת העקדה, מה טעם נקט הכתוב בכינוי היחידאי במקרא "חניכיו"? לפיכך מפרש המדרש כינוי זה כמכוון ללשון 'חניכה' – כינוי ושם הניתן לאדם, שבו מכנים אותו בני אדם, אף על פי שאינו שמו הרשמי (ראו, למשל, משנה גיטין ט, ח), ומכאן מסקנת המדרש: שֵם כל חניכי אברהם היו כשמו-שלו, וכולם נקראו 'אברהם'…
רש"י מתבסס על כתיב חסר של תיבת "חניכו", לשון יחיד. "וירק – כתרגומו וזריז… חניכיו – חנכו כתיב, זה אליעזר שחנכו למצוות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה… ". לפי פירוש זה, לא היה כאן המון רב, אלא חניך אחד בלבד! ורש"י ממשיך ומפרש, בשונה מפשט הכתוב: "שמונה עשר ושלש מאות – רבותינו אמרו (בר"ר מג, ב; נדרים לב, ע"א) אליעזר לבדו היה, והוא מנין גימטריא של שמו".
בהקשר זה העיר בחריפות האבן עזרא, שדעתו לא הייתה נוחה ממחשבי גימטריות: "וחשבון אותיות אליעזר – דרך דרש, כי אין הכתוב מדבר בגימטריא, כי יכול יוכל הרוצה להוציא כל שֵם לטוב ולרע, רק השֵם כמשמעו".
תרגום יונתן מביא מסורת המשלבת בין שני הפירושים (בתרגום חופשי): אברהם אבינו חימש את נעריו שהתחנכו למלחמה, מגידולי ביתו, אך הם סירבו ללכת, ובחר אברהם מהם את אליעזר בן נמרוד שהיה משול בגבורתו ושקול כנגד כל 318 האחרים".
לפי דעה אחת במדרש חז"ל (נדרים לב, ע"א), עשה אברהם אבינו אנגריא בתלמידי חכמים, ביטלם מתורתם ("הוריקן" מן התורה ) לשם עשיית מלחמה, וחטאו היה כה גדול עד שמשום כך "נענש אברהם אבינו, ונשתעבדו בניו למצרים".
בעל ה"כלי יקר", יוצא כנגד גישה זו, ומדגיש נקודה שעשויה להיות לקח חשוב לימינו, למבקשים להיפטר מנשיאה בעול הציבור רק מכוח היותם עוסקים בתורה ו"סומכים על הנס". וכך הוא כותב: "והקרוב אלי לומר בזה שגם רש"י מודה שלקח עמו שי"ח (318) אנשים ממש, כי חייב כל אדם לעשות בדרך הטבע כל אשר ימצא בכוחו לעשות, ומה שיחסר הטבע – ישלים הנס". ובדומה לו פירש הר"ן: "שהריקן בתורה – זרזו בתורה, ובשבילה ניצחו המלחמה. לאמור: דווקא שילוב הספרא והסייפא, הוא הוא הערובה לניצחון.
גם הגרי"ד סולובייצ'יק הולך בדרך דומה. לדידו, מעשה היחלצותו של אברהם לעזרת לוט צריכה לשמש סימן לבנים. אברהם רואה את לוט כ"אחיו" ממש (ולא רק כאחיינו), ונחלץ מיד להצלתו. מכאן חובתו של כל יהודי להיחלץ לעזרת אחיו הנתון בצרה ובשביה, יהיו אשר יהיו מעשיו.
הרש"ר הירש נתן לפועל הייחודי "וירק", המתייחס דרך כלל לכלי נשק (דוגמת "אריק חרבי"), ולא לבני אדם. לאור זאת, וכמחנך דגול, הוא נוטה לפרש ש"הורקה" זו הייתה הוצאתם של חניכי אברהם מן המעגל המושחת שהיו שרויים בו והכשרתם למילוי ייעודם האנושי הטהור. הרש"ר הירש מוסיף ומדגיש שרק בזכות היותם "ילידי ביתו", יכלו הם להיות "חניכיו". חינוך מתחיל ומסתיים בבית, לא בבית הספר. הבית, הוא העוגן והוא הבסיס. "החינוך מתחיל בלידה", כמאמר הרש"ר הירש. ומה היה אותו חינוך? חינוכו של "אברהם העברי", שכל העולם מעבר אחד, משחית את מידותיו, גוזל וחומס, ואילו הוא, אברהם, מעבר אחר, רואה את שליחותו וייעודו בהצלת עשוק מיד עושקו.
(לך לך תשע"ט)