הסדרה או שולטנות והרתעה

הכתוב מתאר את פגישת יעקב ורחל ליד הבאר: "ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא. וגו'. וישק יעקב לרחל וישא את קלו ויבך. ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא. וגו'" (בראשית כט ט-יב). עפ"י חז"ל כבר שם 'מציע' יעקב ורחל להנשא לו: (הדברים כאן בתרגום מארמית לעברית): "אמר לה: התנשאי לי? אמרה לו: כן! אבל אבי רמאי ולא תוכל לו. אמר לה: מהי רמאותו? אמרה לו: יש לי אחות מבוגרת ממני ולא ישיא אותי לפניה. אמר לה: אחיו אני ברמאות! אמרה לו: האם מותר לצדיקים להתנהל ברמאות? כן! שהרי כתוב: 'עם נבר תיתבר ועם עקש תיתפל' (שמואל ב', כ"ב, כ"ה) ובפסוק הקודם לו כתוב: 'עם חסיד תתחסד עם גבור תמים תיתמם'. כלומר: עם אדם ישר צריך להתנהל ביושר ועם אדם רמאי צריך להתנהל כדרכו כדי לא לפול ברשתו. קבעו ביניהם סימנים מוסכמים כדי שיוכל לזהותה ולבן לא יוכל לרמות אותו. כאשר הגיע יום הנישואין והביאו את לאה במקומה, חשבה רחל שלאה תתבזה על כן מסרה לה את הסימנים" (בב"ב קכג א).
כבר מהרגע הראשון מבין יעקב מיהו לבן וכיצד הוא אמור להתנהל מולו. לבן הוא אומן המניפולציה והרמייה שלא יהסס לחצות קוים אדומים ו'לקדש כל אמצעי' כדי לממש את האינטרס שלו. יעקב היה איש תם אבל לא במשמעות של נאיביות! במידת הצורך יוכל להתנהל כ'אחיו ברמאות', שכן: 'עם נבר תיתבר'. הנחת המוצא של יעקב היתה שלבן לא יעמוד בהסכם ויפר אותו ברגע שזה ישרת את האינטרס שלו. בהסכם עם לבן היה עליו לתת מענה אפקטיבי לרמאות שלו. יעקב נכנס להסכם מלכתחילה כשידו על התחתונה, כ'חסר כל' שבא לארץ נכריה, ומבקש בית. האפשרויות שהיו בידיו של יעקב היו מוגבלות. לבן היה בעמדת שולטנות וליעקב אין אמצעי הרתעה. על כן הוא נותן סימנים בינו ובין רחל ומכניס להסכם הגדרה מפורטת ומדוייקת: "ברחל בתך הקטנה" (ראו רש"י בראשית כט יח). למרות הכל, בסבב הזה הצליח לבן לרמותו. יעקב הפיק מכך לקחים שיושמו בעת שברח מפניו בסוף הפרשה.
הדברים מקבלים משמעות אקטואלית לאור המתרחש השבוע בעזה. החמאס הוא ארגון טרור בעל אידאולוגיה אסלמיסטית פונדמנטליסטית. מטרתו אינה רק שליטה בעזה וביהודה ושומרון, בגבולות 67', אלא השמדת מדינת ישראל – 'הכיבוש' בגבולות 48' שלתפיסתו יושבת על אדמה ערבית, רח"ל. מדינת ישראל דגלה כל השנים בעמדה שאין מנהלים מו"מ עם ארגון טרור. שאת הטרור צריך להכריע ולא להסדיר. החתירה להסדרה שמתקיימת כעת היא שינוי אסטרטגי של מדיניות. המדיניות החדשה נותנת לגיטימציה דה-פקטו לחמאס כגוף שלטוני ריבוני שיש לו מדינה. ה'הסדרה' שמה את מדינת ישראל והחמאס על אותו מישור, למרות שמדינת ישראל נמצאת בעמדת שולטנות ובידי ישראל יתרון אסטרטגי עצום. לשיטת התומכים בהסדרה, האלטרנטיבה לחמאס תהיה גרועה יותר. למרות שזו טענה שאי אפשר להוכיחה.
אולם גם לשיטתם, אם החמאס הוא גוף שלטוני ריבוני, צריך להתנהל מולו כפי שנלחמים במדינה, ולא בארגון לא מדינתי. עפ"י תפיסתו האיסלמיסטית של החמאס, 'הסדרה' ו'הודנא' מלכתחילה נועדו להיות רק 'פסקי זמן' כדי להתארגן להמשך לקראת 'שעת כושר' ולתפיסתם מותר ואף צריך לרמות את האוייב, כבהסכם חודייביה. ולכן, אין ספק שהחמאס אינו מתכוון לקיים את הסכם ההסדרה. מאידך גיסא, מדינת ישראל, ללא ספק תעמוד בכל תג וקוץ של ההסכם עליו תחתום, וגם העולם יבחן אותה על כך.
מדינת ישראל שהכח בידה, חייבת לייצר, בכל הסכם, מנופים ותגי מחיר כואבים שירתיעו את החמאס מלהפר את ההסכם. רק אז יש סיכוי שההסכם יכובד לאורך זמן.
(ויצא תשע"ט)