שרון שלום (רב, ד"ר, ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)בשנת 1982 עליתי לישראל במסגרת "מבצע אחים", המבצע החשאי להעלאת יהודי אתיופיה דרך סודאן. אנשי המוסד ולוחמי חיל הים הגיעו אלינו בחשכת הלילה, העלו אותנו על סירות גומי, העבירו אותנו אל ספינות חיל הים ומשם לישראל. מבחינתי, זהו גם תאריך הלידה שלי. נולדתי מחדש ברגע שכף רגלי דרכה בארץ ישראל, בירושלים שעליה חלמנו. את התודעה הזאת למדתי מסבי, אבא דג'ן גדעון מנגשה זצ"ל. פעם, כשישב על ספסל בבאר שבע, שאלתי אותו: "סבא, בן כמה אתה?" והוא השיב: "בן שמונה". הסתכלתי עליו בתדהמה ואמרתי: "אבל סבא, אתה אדם זקן!" והוא חייך ואמר: "כשעליתי לארץ ישראל נולדתי מחדש".
שנים לאחר עלייתי זכיתי לסגור כמה מעגלים. פגשתי בביתו שבתל אביב את גדי סוקניק, שהיה אז מלוחמי הקומנדו הימי שהשתתפו במבצע. נזכרנו כיצד הוא וחבריו לקחו אותנו מן החוף בסודאן בסירות גומי והעבירו אותנו אל הספינה. התחבקנו כאחים. הילד מאתיופיה והלוחם הישראלי, ששנים קודם לכן נפגשו בחשכת הלילה על חוף זר, ישבו עכשיו יחד בישראל.
מעגל נוסף נסגר כאשר התקשר אליי דני לימור, ממקימי התשתית של פעילות המוסד בסודאן וממפקדי "מבצע אחים", ואמר לי: "שרון, כשהיית בסודאן אני הייתי המפקד שלך ועזרתי לך להגיע לישראל. עכשיו, כשאתה רב בישראל, אני מבקש שאתה תהיה המפקד שלי. אני רוצה שתערוך את החופה והקידושין של בני". מתחת לחופה בכינו. פתאום הבנתי שהסיפור איננו רק סיפור של עלייה והצלה. זהו סיפור של ברית.
באותה שנה שבה עליתי לישראל, 1982, התרחש קרב סולטאן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה. שלושה לוחמים נותרו נעדרים: זכריה באומל, צבי פלדמן ויהודה כץ. את השמות האלה שמעתי שוב ושוב מאז ילדותי בישראל בתפילות, בטקסים ובכינוסים. במשך עשרות שנים המשיכה מדינת ישראל לחפש אותם. איש לא יכול היה להבטיח שהמאמץ יצליח, אבל המדינה קיבלה על עצמה התחייבות עמוקה יותר מן ההצלחה: לא משאירים בן מאחור.
זהו ההבדל שבין חוזה לברית. חוזה מתקיים כל עוד הוא כדאי, אפשרי או מועיל. ברית נבחנת דווקא ברגע שבו אין ודאות של הצלחה. היא אומרת: אני מחויב אליך מפני שאתה אחי. לכן, גם בחלוף עשרות שנים, אינני מפסיק לחפש אותך. אולי לא במקרה התורה משתמשת בשתי לשונות דומות אך שונות. בספר שמות נאמר: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ[…]עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג, ה), ואילו בספר דברים, לקראת הכניסה לארץ, נאמר: "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ[…]נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ[…]הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" (דברים כב, ד). האפשר לקרוא את המעבר מ"שונאך" ל"אחיך" כתביעה מוסרית עמוקה: בניית חברה בארץ ישראל דורשת מאיתנו ללמוד לראות כאח גם את מי ששונה מאיתנו. המחלוקות לא נעלמו, אך הברית קודמת להן. ברוח זו ניתן להבין גם את דברי ה"משך חכמה": לאחר חטא העגל, כאשר התברר עד כמה כולנו בני אדם מועדים לכישלון, קשה לאדם להציב את עצמו בעמדת הצדיק הרשאי לשנוא את החוטא. הכרת חולשתנו אמורה להוליד פחות שיפוטיות ויותר ענווה. אינני מוותר על האמת שלי, אבל אני מפסיק לבנות אותה באמצעות שנאת האחר.
אולי משום כך אחד הזיכרונות החזקים ביותר שלי מאתיופיה היא הפעם הראשונה שהגיעו לכפר שלנו יהודים לבנים מירושלים. הם נראו לנו שונים מאוד. אבל איש לא שאל אם הם אשכנזים או ספרדים, ימנים או שמאלנים, דתיים יותר או פחות. מבחינתנו הם הגיעו מירושלים. רצינו לגעת בהם. ראינו בהם אחים. וכאשר שנים אחר כך הגיעו אנשי המוסד ולוחמי חיל הים לחופי סודאן, הם לא שאלו אם אנחנו דומים להם. הם סיכנו את חייהם למען אנשים שמעולם לא פגשו. לא במקרה נקרא המבצע "מבצע אחים". מילה שאומרת הכול.
יהדות אתיופיה היא ביסודה יהדות מקראית, והתשתית התיאולוגית והחברתית שלה נטועה עמוק בתודעת הברית. ברית איננה חוזה: חוזה מסדיר יחסים באמצעות תנאים, זכויות וחובות, והוא נבחן בשאלה אם כל צד מקיים את חלקו; הברית, לעומתו, מושתתת על אמון, נאמנות ושותפות גורל, והיא נבחנת דווקא ברגעי משבר, כאשר התנאים משתנים וכאשר ההצלחה כלל אינה מובטחת.
אולי זהו סוד קיומה של מדינת ישראל וסוד נצחיותו של עם ישראל. לא רק הצלחה צבאית, כלכלית או טכנולוגית, אלא ברית: הידיעה שיהודי הנמצא בקצה העולם אינו נשאר לבדו; שחייל שנשלח בשמנו אינו הופך למספר כאשר השנים חולפות, ושמי שחושב אחרת ממני אינו מפסיק משום כך להיות אחי. בסופו של דבר, השאלה הגדולה של החברה הישראלית איננה רק אם נצליח, אלא איזה עם נהיה גם כאשר איננו יודעים אם נצליח. הצלחה נמדדת בתוצאה; ברית נמדדת בנאמנות. אולי זהו אחד התנאים לכניסה מתמשכת לארץ ישראל: לעבור מתודעת "שונאך" לתודעת "אחיך".
