חזות גבריאל (ד"ר, ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת' - עושים טוב בישראל)שורת ההיגיון האנושית והפשוטה גורסת כי יום הכיפורים היה צריך לנעול את השנה החולפת, ואילו ראש השנה היה צריך לפתוח את השנה החדשה. לפי סדר דברים זה, היינו מגיעים אל יום הדין של ראש השנה כשאנו מטוהרים וזכים, לאחר שעברנו תהליך עמוק של זיכוך, תפילה, בקשת רחמים וכפרה. תהייה מתודית זו הועלתה כבר על ידי הגאון רבי יצחק בלאזר זצ"ל בשמו של רבו, מרן הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל: מדוע לא ציווה הקב"ה לעשות את יום הכיפורים מקודם, ואחרי שטיהרו בני האדם מעוונותיהם יעשו את ראש השנה, ואז יוכלו לזכות ביום הדין לשנה טובה וברכה? לכאורה, העמדת יום הדין לפני מועד מחילת העוונות מעמידה את האדם בעמדת נחיתות רוחנית ומשפטית, שכן הוא נידון על עתידו בעוד משא חטאיו מונח על כתפיו.
אם אכן הסדר הקיים מציב את האדם בנחיתות, כיצד ניתן להסביר את ההיגיון העמוק העומד מאחורי הקדמת ראש השנה ליום הכיפורים? בתשובתו של רבי ישראל סלנטר מודגש בראש ובראשונה הממד הפסיכולוגי והחינוכי של נפש האדם. ליבו של האדם אינו נפתח בלחיצת כפתור פתאומית; פתיחת הלב וההכנעה הן פעולות איטיות ומורכבות המתרחשות בשלבים. אמירת הסליחות, זעקת השופר וקולות התקועים בראש השנה נועדו לסדוק את סגור הלב הקשה ולהעיר אותו משגרת החול הבנאלית. עשרת ימי תשובה מעניקים את זמן ההסתגלות הנפשי ההכרחי, ורק לאחר תהליך מדורג זה מסוגל הלב להגיע ביום הכיפורים לידי הכנעה וטהרה. תלמידי הישיבות חווים את ההרגשה המרוממת של ימי הרחמים כבר מראש חודש אלול, בהבנה שחוויה רוחנית מעין זו אינה יכולה להתרחש בפתאומיות.
ואולם, האם ההכנה הנפשית והפסיכולוגית היא חזות הכל, או שמא מסתתר כאן גם מעבר הדרגתי מן העולם הגשמי אל הרוחני? תשובתו של רבי ישראל סלנטר נוגעת גם בנקודה זו, בהצביעו על המעבר מן הדין על הגשמיות – "בני, חיי ומזוני" הנדונים בראש השנה – אל הנשגבות הרוחנית של יום הכיפורים שבו נדונות נשמותינו. כאשר האדם מתעורר תחילה מתוך דאגתו הקיומית והגשמית, ליבו חם בתוכו, ומתוך הדאגה לעולמו המומחש הוא מסוגל לצעוד הלאה אל המדרגה הרוחנית העליונה. הקב"ה הפך את סדר המועדים מתוך רחמים כדי להיטיב את סיכויינו לעמוד בדין; אילו יום הכיפורים היה קודם לראש השנה, ואדם היה עובר את חוויית יום הכיפורים בלא שהייתה פועלת עליו רושם אמיתי ומכניעה את יצרו, עצם החמצת היום הקדוש הייתה מתווספת לדינו ומחמירה את מצבו.
אך כשאנו צוללים מעבר לממד הפסיכולוגי והחינוכי, עולה קושי מהותי עוד יותר: מה מתרחש בעצם בעת החטא, וכיצד תהליך הכפרה נותן לו מענה? מניתוח מעמיק עולה כי החטא פועל בשני מישורים מקבילים: במישור ה'גברא' (האדם), בו נוצרת פגיעה פנימית ו"טמטום הלב", ובמישור ה'חפצא' (המציאות), בו נוצר נזק בעולם וחל חילול השם עצם קיומה של העבירה. גם כאשר האדם היה אנוס ופטור מדין שמיים במישור ה'גברא', במישור ה'חפצא' עדיין נוצר שינוי שלילי במציאות. כפרת ה'גברא' מיועדת למחוק את אשמת האדם וטמטום ליבו, בעוד כפרת ה'חפצא' נועדה לתקן את הרושם הרע שנוצר בעולם.
כאן מתעוררת קושיה למדנית: הרי למאן דאמר במסכת יומא כי "עיצומו של יום מכפר" גם לאלו שאינם שבים, עצם קיומו של יום הכיפורים מכפר ומנקה את תוצאות החטא בשני המישורים גם יחד – אם כן, מדוע לא תתקן התורה את המציאות תחילה באמצעות יום הכיפורים? המענה לכך טמון בהבנת אופיו של יום הכיפורים כמנגנון פירמוט ואתחול מחדש של המערכת הרוחנית. יום הכיפורים מוחק את השפעת החטאים ומאפס את המאזן, אך לפרמוט מוחלט יש מחיר יקר במונחי הידע והזיכרון המצטבר. בעולם המעשה איננו ממהרים לבצע אתחול כולל בכל פעם שהמערכת מגלה קשיים; פירמוט מבוצע רק כאשר המערכת יצאה מאיזון ואינה מתפקדת, בעוד שבכל מצב אחר עדיף לבצע תיקון נקודתי ולהמשיך בעבודה הרגילה. ראש השנה ועשרת ימי תשובה הם ניסיונות התיקון המבוקרים והבחינה האישית, בטרם נגיע אל הפרמוט הגדול של יום הכיפורים, שיתרחש בין אם נרצה ובין אם לאו.
אם כן, כיצד מתלכדות כל התובנות הללו לכדי תפיסה אחת של ימי הרחמים והסליחות? הליקויים שבמישורי ה'חפצא' וה'גברא', המצטברים במהלך עשרת ימי תשובה, מעצימים את גודל החטא דווקא בשל תכונותיהם הייחודיות של הימים הללו. בימים מלאי הוד אלו אנו נבחנים במבחן כפול: מחד – ברמת הקפדה גדולה יותר בשל היות המלך בשדה, ומאידך – מתוך שערי תשובה הפתוחים לרווחה לכל דורש. בתודעתנו שמור יום הכיפורים לא כחלופה לתשובה, אלא כמענה האולטימטיבי למורכבות החיים האנושית. בעצם קיומו, ולאחר תהליך ההכנה והתיקון של ראש השנה, הוא מאפשר את הכפרה השלמה, האיפוס הנדרש והפתיחה של דף חדש ונקי בשנה החדשה.
