הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)ירושלים היא לב האומה. היא מוקפת מעגלים מעגלים – מהמעגל החיצוני של השכונות החדשות, דרך הותיקות, ועד העיר העתיקה. מעגל פנימי יותר הוא רחבת הכותל המערבי, שעל אף שמעמדו ההלכתי והרוחני זהה לכל מקום אחר באותו אזור, הוא התקדש בתפילות היהודים לאורך הדורות, בגעגועים, בתמונות ובציפייה. ברם, כל זה עדיין הוא המעטפת החיצונית. הגרעין הפנימי האמיתי הוא הר הבית, שאף הוא בנוי מעגלים מעגלים – ממחנה לוויה המותר בכניסה לטמאי מתים (ועל כך סומכים העולים היום, כמובן שלאחר טבילה, שמירת הלכות העלייה בקפדנות וידע הלכתי לגבי המקומות אליהם מותר להיכנס), דרך מחנה שכינה ועד קודש הקודשים. ללא הלב אין האומה חיה. למדינת ישראל בארץ ישראל אין משמעות של ממש כאשר ליבה אינו מופיע בתוכה מבחירתה. כל עוד לא היה בכוחנו להיות בירושלים – הייתה זו הוראת שעה של תשע עשרה השנים הראשונות לקיומנו כמדינה. עתה ש"הר הבית בידינו" אנו מופקדים על פיתוח הקשר העמוק אליו ועל הציפייה לכינונה המחודש של הופעת שכינה בישראל, ולא להניח לאיש לעקור את לבנו.
שני תנאים הכרחיים למימוש חלום וחזון זה. ראשון בהם הוא העובדה שירושלים צריכה להיות לב האומה בכללה. תנאי זה נושא בחובו עימות מתמיד בין שני כוחות: ראשון בהם מושך לקראת שמירה קפדנית על טהרתה וקדושתה של ירושלים, וניפויה מכל מה שפוגם בקודש. שני בהם הוא ההכרח הבלתי מתפשר שירושלים תהיה עירו של עם ישראל כולו, ואת הקשר לעיר המקודשת הזו ימצא כל אחד על פי דרכו. שני התנאים אינם עולים בקנה אחד, ומושכים לכיוונים שונים. ירושלים כיום נמצאת בסכנה פנימית עמוקה, שהיא יסוד הסכנות כולן: היא הופכת לעירם של דתיים, ערבים ותושבי חוץ והציבור החילוני נוטש אותה; היא מרחיקה אנשים רבים דווקא בשל המגמה המבורכת להפוך את רחבת הכותל למקום קדוש יותר (ללא כלי נגינה באירועים וכדו'); היא הופכת לעיר ענייה; תחושת ה"כיבוש" של ירושלים בידי הציבור האמוני הולכת וזולגת לכיוון רחוב הנביאים ורחוב יפו, לאחר שרמות אשכול ורחביה משנות את אופיין (בדרכים שונות); אירועי תרבות המושכים חלקים רבים מהציבור הולכים ונכחדים ועוד ועוד. חלק ממגמות אלה משמח מצד אחד ומרחיק מצד שני, ולמעשה מאיים מאוד על היותה של ירושלים ליבה של האומה הישראלית. הדיבורים על "מדינת תל אביב" ו"מדינת ירושלים" הם הסכנה האמיתית לירושלים – לא אנאפוליס.
התנאי השני הוא זה שלימדו אותנו נביאי ישראל. "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה". ירושלים לא תיבנה על פי נביאי ישראל אלא בשעה שהיסודות של צדק ומשפט ישובו להיות יסודות מכוננים של האומה הישראלית. היתד הנאמנה של ירושלים היא מימוש דברי הנביאים. בחברה אלימה, שאינה חותרת לצדק ומשפט ומזהה חתירה זו כ"שמאלנות", ואינה משקיעה את אותו מאמץ מוצדק המושקע בישוב ארץ ישראל בבניית ישוב זה על יסודות הצדק החלוקתי – קשה לדבר נאמנה על בניין ירושלים.
כשנוסד סיבוב השערים החיוני כל כך והמקשר כל כך להר הבית (וזו הזדמנות לומר יישר כוח עצום למתמידים) הצעתי למארגנים כי מסלול סיבוב השערים ייפתח ב"כיכר הלחם" או למצער באחד המקומות של צדק ומשפט שסביב העיר העתיקה. כל זה כדי לבטא את האמונה העילאית בדבר הקשר בין השניים. לא איסתייע מילתא, והדבר לא התרחש. ביום בו אנשי "סיבוב השערים" יחברו לצדיקי "במעגלי צדק" במסלול משותף, שתחילתו במשפט ובצדקה וסופו בשערי הר הבית נדע כי אנו פועלים בדרך הנכונה והראויה. ערב עשרה בטבת אולי ישכילו ראשי שתי התנועות לחבור לפעילות משותפת בנושאים מסוימים – זו תהיה הבשורה הגדולה של יום הצום.
תשס"ח
