הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)לו היינו קוראים את תחילת פרשת השבוע כמצפן פוליטי; לו היינו מציבים את המילים הפשוטות ביותר הכתובות בתורה לחוקה המניעה אותנו; לו היינו נענים לדברי משה רבנו המתאר את יסודות המנהיגות ועז הרוח; לו היינו מנסים לכוון את עצמנו לדרכה של תורה; לו היינו פועלים לאור היסודות הבסיסיים ביותר של יחסי חולשה וגבורה, יחסי נאמנות ושוחד, יחסי אמונה ועוצמה – אפשר שהדברים היו כל כך הרבה יותר מכוונים בעולם בו אנו חיים.
שכן, בין שאר הדברים שלימד אותנו משה רבנו בפרשת השבוע, נמצאים שניים שהם כל כך חיוניים לנו היום. ראשון בהם הוא דמות המנהיגות, על כל רבדיה. למן הקביעה מיהם הראויים להיות מנהיגים: "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם, ואשימם בראשיכם", לאמור: המנהיגות זקוקה לחוכמה, לתבונה, אך לא פחות מכך ל"ידועים לשבטיכם" כלומר: אלה שלא הוצנחו אלא צמחו, ואלה שלא נכפו אלא עלו מתוך השבטים עצמם; ועד לאורחות ההתנהגות שלהם: "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון, לא תגורו מפני איש כי המשפט לא-להים הוא, והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו", לאמור: היכולת שלא לשפוט ולא להנהיג בלי להאזין לתפישות השונות, היכולת שלא להפלות בין איש ובין אחיו ואפילו בין אלה ובין גרים, היכולת להנהיג בצדק ולא להכיר פנים, היכולת שלא לפחוד מפני איש, ולא לפעול לא כתוצאה מפחד ולא על-מנת למצוא חן, ולא פחות מכך – היכולת לדעת מהם גבולות האפשרויות, ומה צריך להעלות כלפי מעלה. כל אלה הם דברים כה פשוטים, עד שאין לנו אלא לאמץ אותם.
לא זו בלבד, אלא שבהמשך דבריו מציב משה רבינו את הדמות המופלאה של כלב. חשוב להדגיש, ועסקנו בכך בשנים קודמות, שאמנם לא הוא נהפך למנהיג, אלא דווקא יהושע בן נון, וטוב ללמוד מה ההבדל בין הדרך בה הוא פעל לבין זו של יהושע. אולם, בפרשת השבוע שלנו מלמד אותנו משה רבנו דרך דמותו של כלב את דמות האדם הראוי: זה שאינו נסחף אחר דעת הקהל, ואינו פוחד להביע את האמת שלו כפי שהיא; זה שאינו מסתיר את הסכנות מפניו, אך אינו מאפשר לסכנות לקבוע את סדר היום – את המשימה קובעת האמת והאמונה, ובסכנות צריך להתחשב ולהתמודד עימן; זה שנאמן לדבר ד', ואינו מחפש דרכים להסתתר ממנו; זה שרואה חובה לעצמו להתייצב מול העם כולו, ולא להסכים להיכנע לקולות הנהי והבכי שעולים מתוך המחנה.
שני היסודות האלה –דמות המנהיג הראויה, ודמות האדם הראוי המיוצגת על ידי כלב – צריכים להתייצב מולנו כמראה, המאפשרת לנו להתבונן על עצמנו, ולכוון את עצמנו לאור המצפן המיוחד הזה. זוהי המשמעות העמוקה של המנהיגות ושל דמות האדם הראוי, וככל שאנו מתאימים את עצמנו אליה, ופועלים לאור עקרונותיה – אנו מעצימים את היכולת של האומה כולה לצעוד במסע הגדול אל הארץ המובטחת, ואל מימוש הייעודים הגדולים שבארץ זו.
(דברים תשעז)
