לקלף את הקליפות

"קליפות" – זהו המושג הקבלי הלומד מצורת הפרי על מהויות המתרחשות בעולם. הפרי הוא הגרעין הטוב, הראוי למאכל, שמברכים עליו; את הפרי עוטפת קליפה שהיא לרוב בלתי ראויה לאכילה. את התופעה הבוטנית הזו הפכו המקובלים, כדרכם, לקריאה מהותית של העולם: קיומה של ליבה מהותית, שהיא מהות הפרי ושימושו, אינה מונעת את העובדה שעוטפות אותו תופעות רבות, שאף להן יש השפעה ניכרת בעולם. חלק מקליפות אלה הן קליפות "נגה", שיש באפשרותן גם להיטיב, וחלק גדול מהקליפות הן מזיקות ורעות. מפתח תורת הקליפות המובהק ביותר הוא רמ"ק שכתב ב'פרדס רימונים': "הנרצה עתה לבאר על ענין הקליפות שלהם ע"ס וז' היכלות כעניין הקדושה, כי הם נגד הקדושה כקוף בפני אדם, וכמו שצד הקדושה מושך שפע ומזון לכל נבראיו הטהורים, כן הקליפה היא מושכת ומשפעת מזון ושפע לנבראים רבים אשר בצדה…" (תחילת פרק רביעי).

הקליפות נמצאות בכל המרחבים ובכל העולמות. אין דבר בעולם שאין לו קליפה, אין אור בלי צללים, וכל הגדול מחבירו יצרו וקליפותיו גדולות אף הן. אנו מכירים את התופעה הזו גם במרחבים הסוציולוגיים: הרבה מאוד תנועות יקרות, שיש להן גרעין קיום חיוני, המיטיב ומאיר לעולם, מוצאות את עצמן כמזינות גם את הקליפות שנמצאות סביבן. אין הפגנה, לדוגמה, מימין או משמאל, גם על עניין צודק ומאיר, שלא מוצאת כי אחרים תפסו עליה 'טרמפ', והיא מזינה גם תופעות איומות שהמארגנים מתנגדים להן בכל תוקף. אין מערכת חיונית של גיוס צדקה, המיטיבה למשפחות רבות, שלא נחשפת לעובדה כי ככל שהיא מצליחה יותר – כך מנצלים אותה יותר, מתחזים לה, ועושים מעשי נבלה סביבה. אלו הדברים מכאיבים מאוד גם למי שחפץ מאוד בטוב, כשהוא פוגש את הקליפות שלמעשה נוצרו סביבו.

האם אפשר להתמודד נגד תופעה זו? בוודאי. צריך לקלף את הקליפות. אולם נדרשים לזה הכרה בבעיה, אומץ לב ציבורי ונחישות. זה לא פשוט. קל יותר להיות בינארי, ולחלק את העולם באופן מובהק לכך שכל מי שעימי – הוא טוב, וכל מי שעימו – הוא רע. לא זו בלבד, אלא שנוח מאוד גם לתקוף את האחרים לאור הקליפות שהצטרפו אליהם, ולא להסכים לחלק בין הגרעין הטוב ובין הטרמפיסטים, ואף להאשים את האחרים בטיעון כי המצטרפים אליהם מעידים על טיבם שלהם עצמם. אולם כאשר טיעונים אלה מופנים כלפי עצמנו – שם אנו בוחרים או להתעלם, או להכחיש, או להתנער מאחריות, ומבקשים מהאחרים להבחין בין הגרעין ובין הקליפות.

אין לנו דרך אחרת אלא לפעול בצורה המאדירה את הליבה המהותית, ומסכימה להיאבק נגד אלה שלכאורה באו לתמוך, אולם הם מזיקים מאוד. חיוני לעשות כך. ראשית, כי זו האמת, ולעולם יש לנהוג בדרך האמת; שנית, בשל העובדה שתשומת הלב הציבורית ניתנת דווקא לשוליים הקיצוניים, בין בשל העובדה שהם 'מצטלמים' טוב יותר ומתסיסים יותר (ועל ידי כך מביאים רווח כספי גדול יותר למתעסקים בהם), ובין בשל העובדה שתמיד יש גם מחפשיי רעה, הנטפלים דווקא לקצוות. על אף שקשה להקצות לכך משאבים נפשיים – המבקש להצליח בדרכו הציבורית חייב לעשות כך, כיוון שאחרת הוא נופל לבור שאין לו תחתית, ומוצא את עצמו מגן על תופעות איומות ונוראות שהוא עצמו אינו מזדהה איתן, אך הוא פוחד להתמודד מולן.

(נשא תשפ"א)