בפרשת "שלח לך", שלח משה רבנו שנים עשר איש לתור את ארץ כנען – בשליחות גלויה של העם כולו. היום יש שוב "מרגלים" יוצאים מתוך ישראל, אך הם אינם שלוחי איש: אנשים מן השורה, מכל גיל ורקע, שגויסו על ידי אויב זר, איראן, תמורת כמה מאות דולרים בלבד. כמעט מדי שבוע מתפרסמת כותרת דומה – ישראלי נעצר בחשד לריגול, שהתחיל בהודעה תמימה בווטסאפ או בטלגרם ובהצעה לכסף קל. פנינו לארבעה אנשי מקצוע שמסבירים את התופעה: ד"ר שרון חלבה-עמיר, חוקרת תקשורת פוליטית ומדיניות טכנולוגיה; עו"ד ששי גז, המכיר את התיקים מבפנים; אוהד יוסף, מטפל רגשי ומאסטר NLP; ועו"ד עידו דמבין, פרשן ליחסי ישראל-ארצות הברית.

"לוכדים את הקורבן, לאט לאט, כמו פרפר ברשת"

לפי ד"ר חלבה-עמיר, הגיוס האיראני אינו אקט חד-פעמי אלא תהליך מהונדס בקפידה, שנבנה שלב אחר שלב תוך התאמה אישית לכל מטרה. הפנייה הראשונית, היא מסבירה, נעשית כמעט תמיד באמצעות פלטפורמות חברתיות ואתרים שמציעים עבודות מזדמנות בתשלום – טלגרם, וואטסאפ, פייסבוק, אינסטגרם וטוויטר – ובשפות שונות, בהתאם לקהל היעד: עברית, ערבית ואנגלית.

הגורמים האיראנים אינם מציגים את עצמם כמה שהם. הם מתחזים למתווכי דירות, לאנשי שיווק שמעוניינים למכור רחפנים, לשירותי שליחויות, לאנשים שמבקשים לבצע צילומים תמורת תשלום, לפרופילים של היכרויות ברשת, ואפילו לחוקרים פרטיים. כל אחת מהתחפושות הללו נבחרת בקפידה כדי להתאים לפרופיל המטרה – וזהו בדיוק המפתח להבנת השיטה.

מי בדרך כלל בקצה השני של הקו? לדברי חלבה-עמיר, עיקר הפניות מכוונות לבני נוער, מתוך פיתוי לכסף קל. אך מעבר לגיל, קיימת מתודולוגיה שיטתית של איתור מטרות. המניעים המרכזיים שהמפעילים מנצלים הם כלכליים בעיקרם – הם מנטרים אנשים שזקוקים לכסף ומטרגטים אותם ישירות – אך לא רק. מניע חשוב לא פחות הוא הצורך בתחושת ערך עצמי, ובכך תלוי כבר הפרק הבא של הכתבה.

מה שהופך את השיטה למסוכנת במיוחד הוא ההדרגתיות שלה. הגורמים האיראנים לא מבקשים מהמטרה לרגל מהיום הראשון. הם מכניסים אותה לתוך זה באופן הדרגתי, מתחילים ממשימות תמימות לחלוטין – "תצלם לי את הרחוב הזה", "תדביק כרזה כאן" – ולאט לאט סוגרים את המלכודת.

הרובד המתוחכם ביותר בתהליך הוא ההתאמה האישית. כל פנייה מותאמת לפרופיל הפסיכולוגי והסוציולוגי הספציפי של המטרה. לחוקר באקדמיה יפנו באמצעות מייל מפוברק שמזמין אותו לשיתוף פעולה מחקרי; לאיש עסקים יגישו הצעה מסחרית מפתה; ולכל אדם – את הפיתוי שהכי מדבר אליו.

כדי לעשות זאת, המפעילים מבצעים ניטור פסיכו-דמוגרפי שמזהה מי נוח יותר להשפעה, ומי מועד ליפול ברשת. המקור למידע הזה, מסבירה חלבה-עמיר, הוא השביל הדיגיטלי שכל אחד מאיתנו משאיר מאחוריו ברשתות החברתיות: מי גר לבד, מי נוטה להתבודד ועובד בשעות חריגות, מי חייב כספים, ומי מגלה סימני התנהגות סיכונית כמו התמכרות להימורים.

גם השפה משמשת כלי מיון. פנייה לאנשים שאינם ילידי הארץ, שניתן לתקשר איתם בשפות זרות כמו רוסית, אוקראינית, אזרביג'אנית או טורקית, נחשבת קלה יותר למפעילים – ואכן, לדברי חלבה-עמיר, נתפסה בעבר כנופיה שלמה של זרים שגויסה בדרך זו.

אך מעבר לשפה, יש כאן משהו עמוק יותר: פרופיל נפוץ נוסף הוא אדם שחש ניכור חברתי, שמידת הזדהותו עם המדינה אינה גבוהה, או שנמצא במה שהיא מכנה "פריפריה חברתית" – ללא קשר לפריפריה גיאוגרפית. לדוגמה, צעירים משוחררים מהצבא שמתקשים למצוא עבודה, אינם עצמאים כלכלית, מתגוררים עם ההורים, וחשים את עצמם ככישלון.

במילים אחרות, מדובר בבניית פרופיל שיטתית של מרגלים פוטנציאליים, המבוססת על ניתוח פסיכו-דמוגרפי הכולל מבנה אישיות, מצב כלכלי, שלב בחיים ומידת הקהילתיות או הניכור של האדם.

איך בכל זאת אפשר לזהות פנייה כזו לפני שהיא הופכת למלכודת? חלבה-עמיר מציעה כמה סימני אזהרה מעשיים. ראשית, נראות הפרופיל הפונה: תמונת פרופיל לא אותנטית, שנראית כאילו נלקחה ממאגר תמונות, פרופיל שכמעט אינו מכיל פרטים אישיים, או כזה שנפתח לאחרונה יחסית, עם מעט מאוד עוקבים או חברים משותפים לאנשים שהוא עוקב אחריהם. שנית, פעילות הפרופיל: תוכן דל, כמעט ללא פוסטים אישיים, או תוכן שהוא בעיקרו שיווקי, וכמעט ללא אינטראקציה עם פרופילים אחרים.

ושלישית – וזהו אולי הסימן המובהק ביותר – התנהלות הפרופיל בפועל: בקשות לביצוע משימות תמורת תשלום, או שאלות על פרטים אישיים שאינן מתאימות כלל להקשר השיחה. סימן נוסף שכדאי לשים לב אליו: כאשר מועבר תשלום, הוא מבוצע לרוב על ידי גורם שלישי שאינו בעל הפרופיל שאיתו מתנהל הקשר – כלומר, כבר בשלב מוקדם יש פיצול בין "הפנים" הנחמדות של השיחה לבין הגורם שבאמת עומד מאחוריה.

"אבל מה כבר עשיתי? בסך הכול רימיתי את האיראני"

עו"ד ששי גז, מצטט את מרבית לקוחותיו

הפרופיל הפסיכו-דמוגרפי שמתארת חלבה-עמיר אינו רק כלי אקדמי להבנת התופעה – הוא גם נקודת המוצא שממנה מתחיל התהליך המשפטי, ברגע שהנער או הצעירה שגויסו נתפסים. כאן נכנס לתמונה עו"ד ששי גז, שמכיר את התיקים הללו מבפנים, ושמסביר איפה בדיוק עובר הגבול בין "מגע עם סוכן חוץ" לבין ריגול ובגידה של ממש.

לדברי גז, הפרופיל של התיקים האלה השתנה לחלוטין בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז העימות הישיר עם איראן. בעבר, כששמענו על ריגול או קשר עם סוכן זר, מדובר היה לרוב במקרים חריגים בעלי זיקה ביטחונית מובהקת.

כיום, מפעיל איראני יכול להגיע לצעיר ישראלי בווטסאפ או בטלגרם ולהציע לו כמה מאות דולרים עבור משימה פשוטה למראה. גז מספר שנתקל גם בנאשמים שהתבקשו להציב חפצים או לתלות שלטים, ובפועל הונו את המפעיל – צילמו את החפץ במקום אחר, או השתמשו בבינה מלאכותית כדי ליצור מצג כאילו המשימה בוצעה.

הוא מבהיר שאין בכך כדי להפוך את הקשר ללגיטימי, אך אי אפשר להשוות מקרה כזה לאדם שמוסר ביודעין מידע ביטחוני או עוקב אחר אישיות לצורך פגיעה בה – ולדעתו, הפסיקה תידרש לשרטט בשנים הקרובות את הגבולות והמדרג בתוך התופעה החדשה הזו.

הבעיה, מסביר גז, נעוצה במבנה העבירה עצמה. עבירת המגע עם סוכן חוץ מקלה במובן מסוים על מלאכת התביעה, משום שהאיסור הפלילי קם כבר מעצם קיומו של המגע האסור, בלי שהתביעה נדרשת להוכיח שבוצעה בפועל פעולת ריגול ממשית. אלא שהחוק כשלעצמו אינו נותן ביטוי מספק לפער העצום שיכול להתקיים בין סוגי המגע והמשימות השונות.

לכן, לדבריו, האתגר שעומד כעת בפני בתי המשפט הוא לייצר מדרג ברור: להבחין בין מי שהקשר עמו הסתכם במשימות שוליות, לבין מי שהקשר הלך והעמיק לכדי פעולות ביטחוניות ממשיות. העובדה ששני הסוגים עשויים להיכנס בשערי אותו סעיף עבירה, הוא מדגיש, אינה אומרת שחומרת מעשיהם זהה.

שאלה מרכזית נוספת נוגעת למודעות: כיצד בכלל בוחנים טענה של חשוד שלא ידע שהוא מתקשר עם גורם איראני? גז מציין שאי אפשר לבחון מודעות במנותק מהתקופה שבה אנחנו חיים. לפני עשור, בקשה מאדם זר בווטסאפ לתלות כרזה לא הייתה בהכרח מעוררת חשד שמדובר בשירות מודיעין זר. כיום, לאחר שהציבור נחשף שוב ושוב לאותה שיטת פעולה, התמונה שונה לגמרי.

ועדיין, המודעות צריכה להיות מוכחת: בית המשפט בוחן את ההתכתבויות, את אופי המשימות, את אופן התשלום, את הדרך שבה המפעיל הציג את עצמו ומה נאמר על זהותו, האם התעורר אצל החשוד חשד כלשהו, ומה עשה בעקבותיו. יש הבדל משמעותי, הוא מדגיש, בין מי שלא ידע, מי שחשד ובחר לעצום את עיניו, לבין מי שידע היטב עם מי הוא מתקשר.

היבט נוסף שגז מתעכב עליו הוא סוגיית החומר החסוי. כבר בשלב החקירה, חשוד עשוי להתמודד עם מניעת מפגש עם עורך דין, שיטות חקירה שאינן גלויות, ובהמשך גם עם חומרים שעליהם מוטל חיסיון – כך שמאפייניה החריגים של חקירת שב"כ אינם בהכרח מסתיימים עם הגשת כתב האישום.

לסנגוריה יש כלים משפטיים להתמודד עם כך, לרבות האפשרות לעתור לגילוי ראיה חסויה, ולבית המשפט תפקיד מרכזי בהבטחת האיזון בין ביטחון המדינה לזכות ההגנה. עם זאת, בתיקים ה"קלים" יותר של מגע באמצעות ווטסאפ או טלגרם, עיקר הראיות הן לרוב התכתבויות, תמונות והעברות כספים – כך שהתמונה העובדתית נגישה להגנה במידה רבה יותר.

ומה עם הענישה עצמה? נוכח ריבוי הפרשות, יש הקוראים להחמרה קיצונית, עד כדי עונש מוות. גז מתנגד לכך נחרצות. אחת הסיבות המרכזיות שהוא מציין היא שבעונש מוות אי אפשר לתקן טעות – ובעניין הזה הוא נזכר במשפט ששמע פעם משופט מפורסם: "תראה לי שופט שלא טועה". בעיניו, די במשפט הזה כדי להבין את הסכנה שבעונש בלתי הפיך.

דווקא כאן, הוא מדגיש, חייבים להבחין בין המקרים: אי אפשר לשים באותה קטגוריה אדם שפעל ביודעין למען מדינת אויב, מסר מידע ביטחוני או סייע לפעולה שעלולה לעלות בחיי אדם, לבין צעיר בן עשרים ושתיים שהתבקש לתלות כרזות, לא עשה זאת בפועל, הונה את המפעיל וקיבל בתמורה כמה מאות דולרים. הדין צריך להיות מסוגל להגיב בחומרה יוצאת דופן במקרי ריגול ובגידה חמורים באמת, אך ככל שמדברים על עונש קיצוני יותר, כך גוברת החובה לבחון בדקדקנות מה הנאשם ידע, מה התכוון לעשות, מה עשה בפועל, ומה היה הנזק – או פוטנציאל הנזק – לביטחון המדינה.

ריבוי המעצרים מעלה שאלה נוספת: האם החוק בכלל מרתיע מספיק? גז משוכנע שאילו רבים מהצעירים הללו היו קוראים את החוק רגע לפני שהשיבו להודעה שקיבלו בטלגרם או בווטסאפ, הם היו מוחקים אותה מיד.

הבעיה, לדעתו, אינה בהכרח שהעונשים אינם חמורים מספיק, אלא הפער העצום בין האופן שבו הנאשמים תופסים את המעשה שלהם לבין האופן שבו הדין מתייחס אליו.

כמעט בכל מקרה כזה שבו הוא נתקל, הוא שומע בשלב כלשהו את אותה הטענה, שכבר צוטטה כאן: מבחינת הנאשם, הוא הרוויח כמה מאות דולרים על חשבון איראני; מבחינת המדינה, הוא עלול למצוא את עצמו בחקירת שב"כ ועם כתב אישום בעבירת ביטחון חמורה. הפער הזה, לדברי גז, הוא לב הבעיה.

ולבסוף, סוגיית התמורה הכספית: האם גובה הסכום שהתקבל משפיע על חומרת האישום? גז מבחין בין עצם התגבשות העבירה לבין חומרת המקרה והעונש בפועל. סכום הכסף הוא נתון רלוונטי, אך בהחלט אינו חזות הכול – אפשר לקבל סכום קטן עבור פעולה בעלת פוטנציאל ביטחוני עצום, וגם אפשר לקבל מאות דולרים עבור פעולה שולית שלא גרמה בפועל לשום נזק.

הוא מעריך שבתי המשפט יצטרכו להתוות מדרג ברור יותר שבוחן את אופי המשימה, משך הקשר, גובה התמורה, מידת היוזמה, רמת המודעות, האם המשימה בוצעה בפועל, ובעיקר – מה היה הנזק או פוטנציאל הנזק. בסופו של דבר, הוא מסכם, אי אפשר להסתפק בשאלה אם היה איראני בצד השני של הטלפון; צריך לבדוק מה בדיוק קרה בין שני צדי הטלפון.

"רואים אותך, אתה חשוב, אתה משחק במגרש של הגדולים"

אחרי שהבנו איך המנגנון מזהה ולוכד את המטרה, ואיך המשפט מתייחס למי שנתפס, נותרת השאלה העמוקה מכול: מה בעצם קורה בנפשו של אדם כזה, עוד לפני שהוא בכלל תופס את עצמו כ"מרגל"? כאן הזווית עוברת לאוהד יוסף, מטפל רגשי ומאסטר NLP, שמתמקד במה שקורה בפנים – במניעים הנפשיים העמוקים שמובילים אנשים למקום הזה מלכתחילה.

לדבריו, כשמסתכלים על התופעה בעיניים טיפוליות, מבינים שמתחת לכסף תמיד יושב מניע עמוק יותר. אחת מהנחות היסוד המרכזיות בעבודה הרגשית היא שמאחורי כל התנהגות – גם הקשה והשלילית ביותר – יושבת כוונה חיובית שמבוקשת עבור הנפש של המבצע. שני צרכים נפשיים מרכזיים מנהלים את התהליך הזה, לדברי יוסף. הראשון: אדם שמרגיש שקוף בחייו, לא נחשב, פגוע או בודד, חווה פתאום היפוך – שכן המפעיל מעניק לו בדיוק את התחושה שמצוטטת למעלה, שהוא חלק מדרמה ברמה עולמית, ובכך נותן מענה לצורך בנראות, בחשיבות ובמשמעות.

השני: לעיתים מדובר באנשים שנושאים כעס, תסכול או אכזבה עמוקה כלפי המדינה או המערכות שסביבם, וכשנקרית הזדמנות לפעול, הנקמה תופסת אצלם באופן בלתי מודע כסוג של "סגירת חשבון" או פיצוי על עוול שנעשה להם. המפעילים, מדגיש יוסף, יודעים לזהות בדיוק את המצב הרגשי הזה, ומספקים לאדם את הנראות, הערך והכבוד שחסרים לו בדיוק במקום הפגוע ביותר.

חשוב להבין, מוסיף יוסף, שהתהליך הזה לעולם אינו קורה בבת אחת – הוא בנוי בצעדים מדודים ושקטים. המפעיל בונה מול האדם מערכת יחסים הדרגתית שמתחילה במשימות זניחות שנראות תמימות ופשוטות, ולרוב מתנהלת בצורה חמה ולבבית. המענה הרגשי בשלבים הראשונים מעוור את האדם: סוף סוף יש מי שמעריך את היכולות שלו ומעניק לו כבוד ויחס, עוד לפני שהוא בכלל מבין שהוא נכנס למסלול מסוכן מול גורם עוין.

יוסף מתייחס גם להשוואה המתבקשת לגרומינג או ליחסים תלותיים ומנצלים, ומצביע על הבדל מהותי: גרומינג ויחסים תלותיים נשענים על מערכת יחסים אינטימית ועמוקה, עם כבלים רגשיים חזקים, שבה הקורבן חווה תלות קיומית באחר. במקרה של הריגול, לעומת זאת, אמנם קיימת זיקה רגשית שממלאת חסך מסוים, אך היחסים נשארים בעיקרם ברמה החיצונית – אין כאן תלות רגשית עמוקה או ערבוב זהויות.

יוסף מקשר את התופעה גם לעידן הדיגיטלי עצמו, שמייצר לדבריו "אשליה של קשר". אנשים שנמצאים בשולי החברה וחווים קושי ליצור קשרים בין-אישיים מוצאים ברשת מפלט שמעניק תחושה דמיונית של שייכות, יחסים ונוכחות חברתית – אך בפועל האדם נשאר בודד.

זו, לדבריו, קרקע פורייה במיוחד לפניות של גורמים עוינים, משתי סיבות מרכזיות: ראשית, כשאדם חווה בדידות וניכור מתמשכים, הצורך בנראות ובקשר עז כל כך שהוא מוכן להיאחז גם בפנייה אנונימית ברשת, מעבר למסך, מבלי להפעיל את המסננים והזהירות הנדרשים. שנית – וזה אולי הקריטי מכול – כשלאדם יש מערכת יחסים בריאה עם משפחה וחברים, קורים שני דברים: מפלס הבדידות נמוך יותר, ובעיקר, אדם שנמצא בקשר משתף עם סביבתו נהנה ממנגנון ההגנה החזק ביותר שקיים – השיתוף הטבעי. דרך השיח עם הסביבה הקרובה מתעוררת מיד "נורה אדומה" שמבהירה שמשהו כאן לא תקין. כשהאדם מבודד ומנותק מסביבה תומכת, אין מי שישקף לו את המציאות, והוא עלול להיגרר בקלות למקומות מסוכנים בלי לשים לב.

מה קורה בתודעה של האדם ככל שהמשימות מחמירות? גם כאן, מסביר יוסף, מדובר בתהליך הדרגתי ולא בשינוי שקורה ברגע אחד. בשלבים הראשונים האדם כלל אינו חווה את עצמו כמי שמנהל חיים כפולים – הפעילויות שהוא מתבקש לבצע נתפסות בעיניו כקטנות, שוליות ובלתי מזיקות, ולכן אין לו עדיין שום קונפליקט פנימי.

הדרמה הנפשית מתחילה ברגע שהמשימות הופכות למסוכנות יותר: בשלב הזה האדם כבר נמצא עמוק בתוך הקשר והמחויבות שנוצרה, וכדי לשרוד את המתח הנפשי ולהרגיע את המצפון, הנפש מפעילה מנגנוני הגנה של הצדקה עצמית. האדם מתחיל לשקר לעצמו וממציא תירוצים מקלים, כמו "אני לא באמת פוגע בביטחון", "כולם עושים דברים כאלה", או "המדינה מגיעה לה שאחשוף אותה".

התגובה הרגשית ברגע החשיפה, מציין יוסף, תלויה באופן ישיר בשלב שבו האדם נתפס. כשהחשיפה קורית בשלב מוקדם, מנגנון ההגנה הדומיננטי יהיה הכחשה ומזעור – "מה כבר עשיתי, בסך הכול צילמתי רחוב, אלו סתם שטויות" – והאדם עדיין אינו מעבד את חומרת האירוע.

כשהחשיפה קורית בשלב מתקדם, לאחר שהמעשים כבר הפכו לחמורים, והאדם מבין שהוא שקוע במערכת יחסים מסוכנת ללא דרך מילוט, רגע התפיסה מביא איתו דווקא תחושת הקלה עצומה, לאחר תקופה ארוכה של חרדה ומתח נפשי בלתי נסבל – תחושה של "סוף סוף חילצו אותי מזה", גם כשהמחיר הכבד כבר ידוע.

שלב הבושה, לדבריו, מגיע לרוב מאוחר יותר, רק לאחר שהאדם מתחיל לעכל ולהבין את ההשלכות ההרסניות של מעשיו על חייו, שמו ומשפחתו. נטילת אחריות מלאה מול המשפחה והציבור היא, מבחינה טיפולית, צעד קשה מאוד עבור אנשים אלה – חשוב לזכור שמדובר באנשים שהגיעו לאירוע מלכתחילה מתוך מקום רגשי פגוע, של תחושת שקיפות, כעס ואכזבה מהסביבה או מהמדינה. גם כשיש הבנה על חומרת המעשה, קשה, ולעיתים אף כרוך בבושה עמוקה, לעבור למשפט "אני עשיתי מעשה נפשע ואני לוקח אחריות מלאה" – הנפש מתקשה לוותר על תחושת הקורבנות הראשונית שהביאה אותה לשם מלכתחילה.

ומה יכולה לעשות הסביבה הקרובה? לדברי יוסף, המשפחה והחברים הם קו ההגנה הראשון והמשמעותי ביותר, והם צריכים לשים לב בעיקר לשינויים דפוסים והתנהגותיים בשני מישורים מרכזיים. הראשון הוא התכנסות והסתגרות חריגה: כשרואים בן משפחה או חבר שמתחיל להתבודד, לסגת מקשרים בין-אישיים ולהסתגר בתוך עצמו במידה שאינה אופיינית לו, זוהי נורת אזהרה אדומה. התכנסות כזו כמעט תמיד מעידה על מצוקה פנימית עמוקה, סוד או סערה רגשית שהאדם חווה לבדו – וכשהנפש נמצאת במצב כזה, היא חשופה ופגיעה ביותר.

המישור השני נוגע לניכור פוליטי וחברתי: ביקורת על תפקוד המדינה או אכזבה מהמערכות הן כשלעצמן תופעות טבעיות ולגיטימיות לחלוטין, אך תמרור האזהרה הטיפולי מופיע כשהכעס הופך לניכור ולניתוק רגשי טוטלי – כשהאדם מפסיק לחוש שייכות ומציג עמדה חריפה של "אנטי", המלווה בתחושת איבה פנימית וזרות. הדרך בין תחושת הניכור הזו לבין הנכונות לפעול נגד המדינה כסוג של נקמה רגשית הופכת לקצרה מאוד. כשהמשפחה או החברים מזהים את השינויים הללו, החובה הטיפולית והאנושית היא לא להשאיר את האדם לבד: לפתוח ערוץ שיח חם, לא שיפוטי ומקרב, שיחזיק אותו בתוך מעטפת שייכת ומוגנת.

"כל צד מנסה להוכיח שהוא זה שמנצח"

שלושת הזוויות הראשונות מתמקדות באדם הבודד שגויס – איך הגיעו אליו, מה הדין עושה לו, ומה קורה בנפשו. הזווית הרביעית מזיזה את המצלמה אחורה, אל התמונה הגדולה שבתוכה כל סיפור גיוס בודד הוא רק פרט אחד. פנינו לשם כך לעו"ד עידו דמבין, פעיל פוליטי ופרשן לפוליטיקה אמריקאית וליחסי ישראל-ארצות הברית, שממקם את גל הגיוסים בהקשר הגיאו-פוליטי הרחב שבתוכו הוא מתרחש.

דמבין פותח בשאלת שיתוף הפעולה המודיעיני בין ירושלים לוושינגטון, ומזהיר מפני פשטנות. לדבריו, האנשים שמינה טראמפ לתפקידי המפתח הביטחוניים – שר ההגנה, ראש ה-FBI, ראש ה-CIA, היועץ לביטחון לאומי – מונו בראש ובראשונה על בסיס נאמנות אישית, ורק לאחר מכן על בסיס התאמה מקצועית, מה שמשפיע מטבע הדברים על האופן שבו ארצות הברית מנהלת את המודיעין שלה, גם מול ישראל.

עם זאת, הוא מבחין: ברמת השטח, שיתוף הפעולה בין אנשי הצבא הוא מקצועי ועקבי, כמעט בלי קשר לזהות המנהיגים הפוליטיים בירושלים או בוושינגטון. ברמה האסטרטגית-מדינית, לעומת זאת, ההשפעה של מי שיושב בראש מערכת הביטחון האמריקאית משמעותית בהרבה. כדוגמה הוא מביא את הדיווח – שלטענתו הגיע לפי יותר ממקור אחד מישראל – כי איראן מתכננת לפגוע במטוסו של טראמפ בעת המראה מטורקיה, ואת ההחלטה, בסופו של דבר, האם להאמין למודיעין הישראלי ולשנות מסלול, שאותה קיבלו גורמי המדיניות ולא רק אנשי הביטחון.

בהמשך, דמבין נשאל על מידת החפיפה בין האינטרס הישראלי לאמריקאי במניעת ריגול ופגיעה איראנית – בדיוק הנושא שבמוקד הכתבה הזו. תשובתו חדה: לישראל ולארצות הברית יש אינטרס משותף ברור למנוע מאמצי ביון, ריגול או פגיעה מכל סוג אחר של איראן על אדמת ישראל ואדמת ארצות הברית, כל עוד שתי המדינות נמצאות רשמית במצב מלחמה מול טהראן.

אך הוא מדגיש שהאינטרס, אף שהוא דומה, אינו זהה: עבור ישראל, בתפיסת הממשלה הנוכחית, מדובר באיום קיומי ממש – מדינה קטנה וצפופת אוכלוסין, שבה נשק גרעיני איראני עלול לכלות ערים שלמות. ארצות הברית, לעומת זאת, כמעט ולא חוותה בתולדותיה איום קיומי אמיתי – אולי רק במלחמה הקרה, וגם אז ברית המועצות לא איימה למחוק אותה מהמפה. כלומר, אותה מלחמה בריגול האיראני, שבמוקדה עומדים אזרחים ישראלים מן השורה שגויסו ברשת, נתפסת בכל אחת מבירות הברית באור שונה במידה ניכרת.

דמבין מוסיף לכך גם את הזווית של "נרטיב הניצחון" שממנו ניזונה כל התופעה. לדבריו, בהיעדר תמונה אחת וברורה של ניצחון – כמו הנפת דגל בעבר – עיצוב הנרטיב הופך לחלק קריטי בעימות של היום, במיוחד כשמדובר במנהיגים כמו נשיא ארצות הברית וראש ממשלת ישראל, שחיים על הנרטיב לא פחות משהם חיים על המעשה. איראן, לדבריו, מעוניינת להראות שהיא לא רק שרדה את ההפצצות האמריקאיות והישראליות, אלא שהיא גם מסוגלת לחדור לאויבותיה ולפעול בתוכן – ומכאן, בין היתר, המוטיבציה המתמשכת להפעיל רשתות גיוס כמו אלו שתוארו לעיל.

במקביל, לישראל ולארצות הברית יש אינטרס הפוך: להציג את איראן כשחקן לא-רציונלי שאי אפשר לנהל איתו משא ומתן, כדי להצדיק המשך לחץ והחרפת האמצעים נגדה. כך, מסכם דמבין, גם התופעה שבה עוסקת כתבה זו – גיוס ישראלים דרך וואטסאפ וטלגרם – היא לא רק סיפור פלילי-ביטחוני מקומי, אלא חלק ממערכה רחבה הרבה יותר, שבתוכה, כפי שהוא מנסח זאת בציטוט שנפתחה בו הזווית הזו, כל צד מנסה להוכיח שהוא המנצח.

סיכום

בסיפור המקראי, עשרה מתוך שנים עשר המרגלים ששלח משה חזרו עם דיווח שגרם לעם לאבד את האמון, ולנדוד במדבר עוד שנים ארוכות. המרגלים החדשים לא צריכים לשכנע איש בשום דיווח – הם רק צריכים ללחוץ "שלח" על הודעת וואטסאפ, ולקוות שהצד השני יענה.

ארבע הזוויות שנפרשו כאן – סוציולוגית, משפטית, טיפולית וגיאו-פוליטית – מצטרפות לתמונה אחת: הגיוס האיראני של ישראלים ברשת אינו תאונה אקראית, אלא מערכת מהונדסת שיודעת לזהות בדיוק את מי שהכי חשוף – כלכלית, חברתית ורגשית – ולתת לו בדיוק את מה שחסר לו, על רקע עימות רחב יותר שבו לכל צד יש אינטרס להראות שהוא המנצח.

ההגנה הטובה ביותר, כך עולה מהראיונות, אינה רק אכיפה מחמירה יותר, אלא גם מודעות: לסימנים בפרופיל הפונה, לגבולות המשפטיים שכל הודעת "עבודה קטנה" עלולה לחצות, לתחושות הבדידות והניכור שהופכות אדם למטרה נוחה מלכתחילה, ולתמונה הגיאופוליטית הרחבה שבתוכה כל זה מתרחש. הפער בין המרגלים שנשלחו בעבר בשם העם, לבין אלה שנשלחים היום בשם האויב תמורת כמה מאות דולרים, הוא בדיוק המקום שבו נדרשת הערנות הגדולה ביותר.