פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
בשני פסקי דין של בית המשפט העליון שפורסמו לאחרונה, העיר בית המשפט, אמנם בהערת אגב בלבד, שגם "סיקור אוהד" של איש ציבור במקומון או באמצעי תקשורת אחר, ואפילו הימנעות מסיקור שלילי עשויים להיחשב בנסיבות מסוימות "טובת הנאה" אסורה, העולה כדי מתת או קבלת שוחד.
ימים יגידו האם בכך ביקש בית המשפט להציב תמרור אזהרה ולהציע נקודת ציון לתיקים אחרים שמתנהלים באלה הימים. כך, למשל, משפטו של ראש הממשלה לשעבר שאחד האישומים המרכזיים שבו, שאינו פשוט כלל ועיקר (ולו בשל כך שמרבית הפוליטיקאים בישראל מנהלים יחסי "תן וקח" עם עיתונאים, ומעבירים להם בתמורה לסיקור אוהד או הימנעות מסיקור שלילי מידע שהגיע אליהם בתוקף תפקידם, ולמרות זאת איש מהם לא הועמד עד היום לדין) מתמקד בטענה שלפיה הוא קיבל "סיקור אוהד" מאמצעי תקשורת ובתמורה העניק לו הקלות שונות במסגרת תפקידו הציבורי.
אכן, גם אם המשפט הישראלי לא ירחיק לכת עד כדי כך, עמדה מעין זו עולה בקנה אחד עם העקרונות שקבע בסוגיה זו המשפט העברי.
עיון באיסור השוחד שהוצב בפתח בפרשתנו, אינו מלמד הרבה על מוטת כנפיה של עבירה זו.
"לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים, וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ".
על פני הדברים ומתוך הקשרם, ניתן היה ללמוד כי איסור זה מכוון רק כלפי שופט היושב בדין. אכן, ברבות הימים הושוו במשפט העברי דיינים ל"טובי העיר"-נציגי הציבור ואנשים העושים בשירותו, והאיסורים שחלים על דיינים הוחלו גם עליהם.
פירושו המדויק של המונח "שוחד" כמו גם של רעהו "שלמונים", לא נתפרש במקרא. ביטוי לכך ניתן כבר בתלמוד, השואל "מאי שוחד?", ומשיב בדרך הנוטריקון: "שהוא חַד".
ניתן היה לראות בדברים אלה ביטוי ל"חדותו" וחריפותו של השוחד, שחותך בבשר החי, מכריע ומטה את דעתו של הדיין או איש הציבור לטובת פלוני. רש"י נטה לדרך אחרת, ופירשו כמילה ארמית: חד=אחד, ש"הנותן והמקבל נעשים לֵב אחד".
פרשנים אחרים נוטים לראות במילה זו חילוף פונטי השכיח גם בהקשרים אחרים ונפוץ עד ימינו בקרב עדות מסוימות (בין האותיות דל"ת, טי"ת ות"ו) ומקשרים בין השורש ש.ח.ד. לשורשים ש.ח.ט. ו-ש.ח.ת. , שממנו נגזר המונח "שחיתות".
יהא אשר יהא: בעוד שדרך כלל "טובת הנאה" נתפסת כמתת ממשי, בר ערך ומוחשי, כגון סכום כסף נכבד או מתנה יקרת ערך, הרחיבו חכמי ההלכה את מוטת כנפי השוחד והחילו את האיסור גם על "מתנות קטנות", פעוטות ערך, ואפילו על "שוחד דברים" בעלמא.
וכך פוסק הרמב"ם (הלכות סנהדרין כג, ג) בעקבות הדוגמאות שבתלמוד: "מעשה בדיין אחד שהיה עולה בדוגית [=סירה] קטנה לעבור בנהר, ופשט אחד ידו וסייעו בעלייתו, והיה לו דִין. ואמר לו הדיין: הריני פסול לך לדין. ומעשה באחד שהעביר אֶברה [=נוצה של עוף] מעל רדיד [=צעיף] הדיין, ואחֵר כיסה רוק מלפני הדיין, ואמר לו: הריני פסול לך לדין".
חכמים הידרו באיסור זה והרחיבוהו עד כדי כך שקבעו שגם "שוחד מאוחר" – שניתן רק לאחר שהדין כבר נפסק (או הפעולה שביצע איש הציבור נסתיימה זה כבר מעש) הריהו בכלל שוחד אסור.
הידור והחמרה אלו זה לא נולדו בחלל ריק. כבר במקורותיו העתיקים של המשפט העברי יש עדויות לרוב על מעשי שוחד. במקרא נאמר שבני שמואל הנביא לא הלכו בדרכי אביהם, לקחו שוחד והטו משפט (שמואל א ח, ג). ואחד היה ישעיהו הנביא, שהתריע בקול גדול, צלול וברור כנגד משרתי ציבור שבימיו: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיהו א, כג; ה, כב-כג). גם הנביא מיכה (ג, יא) מדבר בקול דומה, ומוכיח את ממלכת יהודה על כך ש"רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ".
השוחד מעוור עיני פקחים ומסלף דברי צדיקים, מעוות את הדין ומשחית את החברה. כמאמר חכמים (ב"מ קיא ומכילתא):"אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד, סוף שתטרוף דעתו עליו, וישתכח תלמודו, ויכהה מאור עיניו".
מכאן ייזהר כל אדם, שלא יגיע למעלת אותו דיין פלוני ואיש ציבור אלמוני, שאמרו עליהם כי הם מקפידים להימנע מללכת דל"ת אמות בלא 'נטילת ידיים'…
ואידך זיל גמור.
(שופטים תשפ"ב)
