מרמורשטיין מוטי (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)יש קונצנזוס מלא בחברה הישראלית שהבחירות ההולכות ומתרגשות עלינו הן בחירות "גורליות" יותר מתמיד. שני המחנות רואים את יום הבוחר כיום שבו תוכרע המערכה על זהותה של המדינה. המחנה הליברלי צופה פני עתיד וחרד מהאופי הלאומי-היהודי, שלדעתו הולך ומתגבר, ומאיבוד הזהות הליברלית, ואילו המחנה הלאומי-דתי חרד מפני כפיית ערכי הליברליזם, ומפני אפשרות הנסיגה מיהודה ושומרון.
חרדתו של המחנה הליברלי, באופן מאוד פרדוכסלי, נובעת דווקא מהתחזקות הדמוקרטיה בישראל. בשלושים שנותיה הראשונות של המדינה הצליח המחנה הליברלי, שאיננו אלא המחנה החילוני, על אף היותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית, לשלוט בכיפה (תרתי משמע) ללא מצרים, ולהשתלט על האתוס הציוני. הציונות הדתית ויהדות המזרח נדחקו אל השוליים, ולא הותירו כל חותם ייחודי, פוליטי ותרבותי, על הזהות הישראלית.
תגובות השבר של המחנה החילוני ל"מהפך" בשנת 1977 רק הצביעו על החרדה שאחזה בו מהחשש להתגשמות אמתית של הדמוקרטיה הישראלית, דבר שעלול להביא לאיבוד ההגמוניה התרבותית-הזהותית, זו ששיקפה לדעתו את מהותה של הציונות.
האינטליגנציה החילונית שהובילה את התנועה הציונית, התקשתה לקבל לתוך האתוס קבוצות שהצטיירו ומצטיירות בעיניה כקבוצות שערכי קִדמה, מודרנה וליברליזם מהן והלאה. עם היוודע תוצאות הבחירות אמר מנהיג מפלגת "אחדות העבודה" יצחק בן אהרן כי אם זו הכרעת העם כי אז הוא אינו מוכן לכבד אותה.
מאז השמאל הישראלי מתהלך בתחושה כי גנבו לו את המדינה. ביטוי לכך אפשר למצוא בשירו של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת": "לא אשתוק, כי ארצי / שינתה את פניה / לא אוותר להזכיר לה/ ואשיר כאן באוזניה / עד שתפקח את עיניה". וגם במילותיו של אריק אינשטיין: "אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן/ שברת לי את הלב לחתיכות קטנות / היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו / אני כל כך עצוב בא לי לבכות."
תגובות השבר של המחנה החילוני-ליברלי אז, הן שעומדות במוקד הסוגיות העומדות על הפרק בבחירות הקרבות והולכות.
על הפרק עומדת הפרשנות למונח "ציונות".
הפירוש הפשוט למונח "ציונות" הוא החזרת העם היהודי לביתו לאחר אלפיים שנות גלות, הענקת "מקלט בטוח" לעם היהודי במולדתו. אבל מייסדי האתוס הציוני-ישראלי, אנשי העלייה השנייה והשלישית, פירשו אותו כהענקת "מקלט בטוח" מפני העם היהודי הגלותי. הם ביקשו לברוא כאן "אדם חדש". המרד ביהדות עמד במוקד האתוס הציוני. ביטוי לדברים הללו נתן מירון בנבנשתי בספרו "חלום הצבר הלבן" שאיננו אלא קינה על מותו של חלום הצבר הלבן. הצבר הלבן הוא מי שנחשב למייצג האותנטי ביותר של ה"ישראליות", מי שנולד לתוך הסטריאוטיפ של "הזהות הישראלית", שנטוע בלב ליבו של האתוס הישראלי. ומהו האתוס הישראלי? ערכי אהבת המולדת, ערכי תנועת העבודה, תנועת נוער, חולצה כחולה, קיבוץ, מסעות, ידיעת הארץ. בני הקבוצה הזאת היו "הראשונים שצמחו מהאדמה הזו", הם ראשוני "הילידים" בארץ הזאת. בנבנשתי הגדיר במדויק את הצבר הלבן: "חילוני, סוציאליסטי, לא גלותי, לא אספסוף, זקוף קומה", והעניק לצברים את התואר: "ישראלים אותנטיים כמעט קנוניים". אלה שנותרו מחוץ לקבוצה, כמוני, יגלו כי בלעדי הקבוצה הזו "לא היה נותר מהזהות הישראלית אלא בליל של תרבויות". אין ספק, בנבנשתי הוא נציג נאמן של המחנה החילוני-ליברלי הישראלי.
ואני הקורא הנפעם, שכה משתוקק לזכות בתואר הנפלא: "ישראלי אותנטי", שמשקיע את כל חייו בטיפוס על הקיר שמעברו השני נמצא השער אל ליבו של האתוס הישראלי, ונופל, ושוב נופל, שואל את עצמי: מה לעשות ועוד לא עשיתי? ככלות הכול אני ממלא את כל דרישות הקבלה לקבוצה הזו למעט דרישה קטנה: חילוני. האין בכך כדי להקנות לי את כרטיס הביקור הנכסף של "הצבר הלבן"? האם לוחמי צה"ל חובשי הכיפה הסרוגה ראויים לתואר "ישראלים"? התשובה היא כמובן שלילית, כיוון שהמרכיב המרכזי של הזהות הציונית האותנטית היא "החילוניות".
קשה להאמין, אבל כמעט מאה ושלושים שנה אחרי הקמת התנועה הציונית עדיין השאלה העומדת במרכז סדר יומה של החברה הישראלית היא "ציונות מהי"? ואם תשאלו את כותב השורות הללו, המטרה האחת והיחידה של הציונות הייתה והינה הענקת מקלט לעם היהודי. ואסור שהוויכוח על מהותה של הזהות הישראלית יגלוש לוויכוח על מהותה של הציונות. ואם תוסיפו ותשאלו את כותב השורות הללו, הוויכוח על זהותה של החברה הישראלית אסור שיוכרע. לא להכרעה אנו נדרשים. הסכמה אנחנו מבקשים, הסכמה על זהות יהודית ישראלית שמרכיביה הם ערכי יהדות משולבים בערכי הליברליזם.
